ביום שלישי, ה13 למאי, שני מליון פועלים ביותר ממאה ועשרים ערים הפגינו נגד ממשלת הימין בצרפת. נוכחות עשרות אלפי עובדי הסקטור הציבורי הורגשה במיוחד. התחבורה הציבורית הייתה משותקת. 250 בתי ספר פתחו בשביתה ומספרם גדל מידי יום. המדיניות של קיצוץ במספר העובדים בסקטור הציבורי, ההפרטה הנמשכת, ההתקפה הפראית המסיבית על זכויות הפנסיונרים, הביאה לכעס ולמיליטנטיות גוברת בקרב העם העובד. היום, בזמן שנכתבות שורות אלו, תתקיימנה הפגנות גדולות נוספות ושביתה כללית בבתי הספר, באוניברסיטאות ובענפים שונים נוספים בסקטור הציבורי. יום ראשון ה25 למאי, מתוכנן כיום מאבק המוני הן של העובדים בסקטור הציבורי והן עובדי הסקטור הפרטי כנגד המתקפה על הפנסיות.
ממשלת ראפרין עלתה לשלטון ביוני שעבר. ניצחון זה של הימין התאפשר רק משום חוסר ההצבעה ומשום האכזבה שממשלת השמאל הסוציאליסטית �קומוניסטית, בהנהגתו של ג'וזפין גרמה להמונים. יש האטה ברורה בפעילות הכלכלה הצרפתית מאז אביב 2001, והיא מגלה עתה גידול שלילי ונפילה בייצור התעשייתי.יש פחות השקעות וקיצוצים במקומות העבודה הם עניין יום יומי. ראפרין, נציג ציני במיוחד של העשירים ובעלי הכוח, מתעקש כי תמורת כל שני עובדים שיפרשו מהסקטור הציבורי רק עובד אחד חדש יתקבל לעבודה. התקפה נבזית זאת על העובדים ועל תנאי העבודה מתרחשת כאשר ברקע גידול באבטלה ובעוני המדכא של חלק גדל של האוכלוסייה. באותו זמן שהממשלה תוקפת את הפועלים ואת העניים היא העניקה הטבות מס ניכרות לעשירים. אם היא תצליח להעביר את הרפורמה בפנסיה,היא תגרום לאובדן של עד ל60 אחוז בפנסיות. כדי לעצור את התגובה המיידית לאפקט של מתקפה זו, הממשלה מבקשת להעלות את גיל הפרישה לפנסיה בשמונה או תשע שנים. כפי שהדברים עומדים כיום, הרמה של הפנסיה ירדה באופן קבוע בעשר השנים האחרונות, הודות ל"רפורמות" השונות, שעשתה ממשלת הימין בהנהגת באלאדור ב1993
ההפגנות ב13 למאי הראו את הכוח המופלא ואת נחישות ההחלטה להיאבק של פועלים וצעירים בכל רחבי צרפת.. בפריס עצמה כ400 אלף מפגינים צעדו בבוליברים הידועים ועשו דרכם מכיכר הרפובליקה,לצד המזרחי לדנפרט-רושאראו. ההפגנה הייתה כה ארוכה עד כי נדמה שלעולם לא תסתיים. ראשוני המפגינים החלו להתאסף כבר בשמונה בבוקר, וההפגנה אשר החלה לצעוד ב11 בבוקר, עדיין נראתה צועדת בחלק המזרחי דרומי של העיר בשעה שמונה בערב.
הסיסמה הפופולרית ביותר הייתה זו שקראה לשביתה כללית הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי. מספר ימים קודם להפגנה, מורים אשר נפגשו באולם של עובדים, השתיקו את הדוברים בקריאות "שביתה כללית"!, שביתה כללית"! מצב הרוח של הצועדים היה כה מיליטנטי שהקריאה החוזרת הנשמעת הייתה ג'ופה נפטרנו ממך, נפטר גם ממך ראפרין". קריאה זו העלתה בזיכרון את ממשלתו של ג'ופה אשר הופלה בשביתה כללית ב1995. ממשלת ג'ופה לא הצליחה לכפות על המוני העם את הרפורמה בפנסיה משום ההתנגדות המסיבית. ב1997 הנשיא שירק ,אשר הבין כי הזרם נוטה כנגד הימין ,פיזר את האסיפה הלאומית לפני הזמן כדי למנוע הצבעת אי אמון, אולם צעד זה לא הציל את ממשלת ג'ופה, אשר הפסידה בבחירות. אירועים אלו נחרטו בזיכרון ההמונים בעיקר הפעילים באיגודים המקצועיים, אך גם בזיכרונם של חלקים אחרים של האוכלוסייה.
המצב השתנה מאז ה13 למאי, והכעס שהורגש כנגד הממשלה הוא מכוון עתה גם כנגד ההנהגה של הקונפדרציה הגדולה ביותר של האיגודים המקצועיים , הסי.אפ.די.טי. קונפדרציה זו הנה בשליטת בירוקרטיה ימנית המנותקת מרחשי הלב של ההמונים. המזכיר הכללי של קונפדרציה זו הוא פראנסיס שארוק, המייצג את כל מה שפסול בחוגים העליונים של תנועת העבודה ובאיגודים המקצועיים. מחליפתו העתידה של שארוק בתפקיד המזכיר הכללי היא ניקול נואט, אשר לא במקרה הייתה מיועדת לתפקיד של שרה בממשלה הימנית הנוכחית.
מייד לאחר ההפגנה ב13 במאי, שארוק נפגש עם הממשלה על מנת להשיג מספר הישגים סמליים בלבד, כדי לכסות על הבגידה הגלויה ביותר בתקופה הנוכחית בחברי השורה של האיגודים המקצועיים. ביום חמישי, הוא הודיע כי הוא בעד מדיניות הממשלה ביחס לפנסיות וכי לא יתמוך בכל צעד מחאה כנגד ה"רפורמה" המוצעת על ידי הממשלה.
זאת הייתה נעיצת סכין בגב של חברי הקונפדרציה והתומכים שלה כשם שבכל תנועת העובדים. זהו ניסיון ברור לשבור את אחדות המאבק של האיגודים המקצועיים ולחזק את ידי הממשלה. בגידה זו מעלה בזיכרון את נואט ב1995, כאשר היא תמכה בתוכנית ג'ופה. כבר עתה, עובדי המתכת הקונפדרציה של הסי.אפ.די.טי, יחד עם עובדים בחינוך ובתחבורה, הפרידו את עצמם מההנהגה של הקונפדרציה ומהחלטה זו. עובדי ההוראה של הסי.ג'י אי. אנ בניגוד לשארוק קוראים לשביתה כללית בכל מוסדות החינוך. מאז יום חמישי זרם של מחאות מגיע להנהגת הקונפדרציה ועשרות אלפי חברים בקונפדרציה יהיו בהפגנות המתוכננות לשבוע הבא.
הפדרציות האחרות, הס'ג'ט והאפ.או הגיבו טוב יותר ללחץ מלמטה. אולם מה שחסר הוא קריאה לשביתה כללית, שתתחיל בשביתה מלאה ל24 שעות, של כל העובדים , בסקטור הציבורי והפרטי. ברנרד טיבבולט, המזכיר הכללי של הס'ג'ט בראיון בטלביזיה רמז על אפשרות לשביתה כללית, אך הוא בכוונה היה מעורפל. הוא אמר פשוט: "אם ב25 לחודש הממשלה לא תגיב, לא אשלול שום צורה של מאבק". זאת הנהגה מאחור לא הנהגה הפועלת כחלוץ, וזאת בזמן שעשרות אלפי פועלים כבר שובתים , רבים מהם כבר שלושה שבועות. הם לא יוכלו להמשיך לבד בבידוד לזמן ארוך. יש צורך בשביתה כללית מאורגנת באופן רציני הנתמכת במסע הסברה נרחב בבתי הספר ובמקומות העבודה, כדי להסביר גם לעובד הפסיבי ביותר מדוע הצעדים של ממשלת ראפרין פוגעים בצורה רצינית בפועלים. אין דבר בעל כוח כקונסנזוס של העובדים הדורש לצאת למאבק. שביתה כללית מסוג זה תנחית מכה על הממשלה, והיא תוכיח לעובדים כי בידם כוח עצום כאשר הם פועלים יחד להגנת האינטרס של המעמד.
פריס
ה19 למרס 2003