ג'ורג וו. בוש והצלבנים.

ערב המלחמה על עיראק, ג'ורג בוש דיבר על הצלבנים. הוא היה מרוצה מעצמו על עצם הרעיון המבריק שלו. אולם הוא הושתק חיש מהר על ידי יועציו, אשר מהרו להסביר לו, כי למלה צלבנים יש צליל מאוד צורם בעולם המוסלמי. הוא נשמע ליועצים אלו ולא חזר עוד להשתמש במלה זו.

הסיבה מדוע למלה צלבנים יש משמעות שלילית במזרח, לא כל כך מובנת במערב. שם עבור מרבית האנשים כולל אלו היושבים בבית הלבן, למלה דימוי חיובי. הם למדו אותה מהסרטים, שם הצלבנים מוצגים באור זוהר ורומנטי כביטוי עליון של אבירות נוצרית. במציאות הסיפור היה שונה.

מי היו הצלבנים?

ימי הביניים כפי שמרקס ציין, היו מלווים בהצגת כוח המלחמה של האבירים הלבושים שריון, אשר יכלו לעשות הודות לכך שמות באויביהם, בשדה הקרב. המקור של המלה "אבירות" בא מהמושג פרשים. זו הייתה התוצאה של חברה צבאית בה מלחמה הייתה העיסוק החשוב ביותר של האצולה. אלימות הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בעולם זה. לפיאודלים היו שתי מטרות בחיים להיות לוחמים טובים ולהביא ילדים רבים לעולם. שתי מטרות שלא במקרה הן גם של הפר. וניתן להוסיף שגם דרגת האינטליגנציה של השניים מאוד מקבילה.

אולם, אין מעמד שליט המבקש שיזכרו אותו בשל הפשעים שביצע , אלא חברי מעמד זה מבקש שיזכרו אותם בשל מה שהם מאמינים אודות עצמם -לוחמי חופש וצדק-אבירים. במציאות כמובן מושגים אלו היו קישוטים בלבד. הפנים האלימות של אירופה הנוצרית נראו בכל אכזריותן במה שידוע כמסעי הצלב �דהיינו מלחמות עם המוסלמים שנמשכו כ100 שנים.

ב1076 הסלג'וקים הטורקים כבשו את ירושלים. זה היה הלם עבור הכנסייה, אשר במאה ה11 שלטה בכל אספקט של החברה באירופה. בכל כפר הייתה הכנסייה הבניין הגבוה ביותר, על הקירות היו תלויות תמונות מחרידות של הגיהינום המקולל. המאמינים האמיתיים יגיעו כמובן לגן העדן בעוד השדים יענו את החוטאים בכל מיני עינויים נוראים. זאת הייתה תמונת העולם בה בני האדם באמת ובתמים האמינו.

ב1095 האפיפיור אורבן השני בדרשה שנשא הסית את ההמון הנוצרי לנטוש את כל עיסוקיהם וללכת ולשחרר את ירושלים מהכופרים, בתמורה הוא הבטיח מחילה לאחר החיים.

במילים של סנט ברנרד, דמות חשובה בסדר הדתי-צבאי. עבור הנוצרים להרוג את המוסלמים לא היה מעשה רצח, אלא קטל של הבלתי ראויים. לא מעשה לא צודק, אלא חיסול חוסר הצדק, ועל כן מעשה מבורך. למעשה להרוג פגן היה לזכות בהילה עבור המושיע.

הצלבנים ברובם כמובן האמינו למילים נאות אלו. אך היו גם צלבנים שכלל לא היו מעונינים בשאלה הדתית כפי שהצביע על כך דסמונט סיורד:

" פרנקיסטים רבים יצאו למסע למטרות כמו אונס ורצח .הם לא בחלו גם בצליינים למטרות טבעיות אלו עבורם, אף כי אחת המטרות המוצהרות של מסע הצלב הייתה לעשות את המקומות הקדושים בטוחים עבור הנוצרים.

נזירי המלחמה עמ' 33)) 

הצלבנים והיהודים

מסע הצלב הראשון, בדומה לאלו שבאו אחריו, מגלה תמונה לא קדושה של טבח ללא הבחנה, אונס ובזיזה. בכל מקום השאירו הצלבנים את עקבותיהם בצורה של הרס וכאוס בדומה לצבא של ארבה המכלה את השדות . המומחיות שלהם הייתה עריכת פוגרומים כנגד היהודים, אך גם לא בחלו ברצח אחרים שחצו את דרכם. הביטויים שלהם כלפי היהודים נשמרו והם מעידים על המנטליות של הצלבנים. 

מחזות דומים חזרו על עצמם ברדון, טרוואס, מאניץ, טרייר, קולון, מאץ ובערים נוספות. ביאושם, יהודים רבים השליכו את עצמם ואת רכושם לתוך הלהבות ולנהרות על מנת להימלט מהאספסוף. יהודי קולון התחבאו בכפרים השכנים, אולם הצלבנים גילו את מקום מחבואם וטבחו מאות. כל יהודי מאץ, מספר אלפים נספו.

מאורעות אלו חזרו על עצמם בפתיחת כל מסע צלב. בכל פעם, הופעת הצלבנים היה לאות המבשר על טבח היהודים.

הצלבנים בירושלים.

"בעודם חומסים את הרכוש הציבורי והפרטי, ההרפתקנים הסכימו לכבד את דברי הערך של המסגד הגדול, שבעים מנורות וכמות אדירה של אגרטלים מכסף וזהב, אשר נמסרו להם, כמחווה של רצון טוב של טאנקרד. קורבנות דמים הוקרבו על ידו בעודו מאמין בטעות באלוהי הנצרות ובנוצרים, אולם מאומה לא עצר בעדם ובמשך שלושה ימים הם שקעו בעריכת טבח. הגופות הנרקבות הפיצו מחלות מדבקות. לאחר ששבעים אלך מוסלמים נשחטו בחרב, הם פנו אל היהודים ושרפו אותם בבית הכנסת, ולאחר כל זאת הם גם שמרו בחיים חלק מהשבויים

( שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית כרך 6 עמ' 84 )

האכזריות הבהמית של הצלבנים כנגד "הכופרים" עברה כל גבול אנושי. במצור אחד הם צלו שבויים מוסלמים, כולל ילדים, על שיפודים ואכלו אותם. סיפורים מסוג זה סופרו פעמים רבות במלחמות על מנת להשחיר את פני האויב. אולם במקרה הנוכחי לא רק שזה היה נכון, אלא האפיפיור ברומא בירך על השחיטה של החפים מכל פשע והעניק חנינה לאלו שביצעו אותו. 

המסדרים הצבאיים הדתיים.

לתנועה שהונעה על ידי פנטיות דתית היה בסיס כלכלי ברור. הגידול המהיר של האוכלוסייה באירופה הביאה לכך שהיו בני אצולה צעירים רבים להם לא הייתה כל אדמה. אלו היו המנהיגים של צבאות המרצחים והגנבים שצעדו מתחת לסמלי הצלב. המטרות הממשיות שלהן מתגלות מעצם העובדה כי הם התרכזו לא במקומות הקדושים, אלא בצפון שם עברה דרך המשי. האבירים הפרנקיסטים בנו שרשרת של נמלי מסחר בערים הכבושות כאנטיוכיה, טריפולי וערים נוספות. ירושלים עצמה הייתה מרכז מסחרי חשוב. בברית החדשה מתארת כיצד ישו מגרש את חלפני הכספים מבית המקדש , אך האבירים הנוצרים החזירו אותם. האדמות הכבושות הפכו למקום משיכה מגנטי לכל מיני הרפתקנים מבתי הכלא של אירופה. הם באו לא על מנת להפיץ את דבר האלוהים, אלא כדי לגזול את האדמות של המוסלמים.

"הפרנקיסטים, שמו את מבטחם בכוח הים והמבצרים. ספינות מגנואה, פיסאן וונציה שלטו בים, רעבים לתבלינים, אורז קני סוכר, נוצות טווסים מאפריקה ופרוות מרוסיה, שטיחים מפרס ועבודות מתכת מדמשק, משי ומוסלין ממוסול וסחורות יקרות ערך אחרות משכו את הסוחרים אשר התיישבו בערי החוף"

( ד. סיוורד נזירי המלחמה עמ' 30 ) .

כאן הם בנו שורה של מבצרים, מאוישים על ידי אבירים של מסדר הטמפלרים וההוספיטלרים. אלו היו הארגונים של הקנאים הדתיים שנשבעו להגן על הנצרות עד למוות. הם היו שילוב שלנזירות עם צבאיות, נזירים ממושמעים בעלי תכונות של ברונים שודדים.

מסדרים צבאיים כמו הטמפלרים וההוספיטלרים נוסדו במאה ה12 . התערובת של פנטיות דתית וברוטליות היו היסוד שהפכו אותם ליחידות מחץ של הכנסייה הקתולית בימי הביניים.

האפיפיור העניק להם פריבילגיות רבות כולל פטור מתשלום המעשר . הם הפכו לכנסייה בתוך כנסייה ומדינה בתוך מדינה. בסופו של דבר הכנסייה דיכאה אותם בכוח. אחרון ראשי מסדר הטמפלרים , הועלה על המוקד באשמת כפירה.

הפעילות של מסדרים צבאיים דתיים אלו אופיינו בפראות נוראה, שלבשה אופי של טבח של אוכלוסיות שלמות גם לא מוסלמיות. כך למשל הרוסים העתיקים ( הבו רוסים) קבוצה סלבית שחייתה על חופי הבלטי, חוסלו על ידי המסדר הטווטוני על מנת לפנות מקום להתיישבות גרמנית זאת הייתה דוגמה מוקדמת למדיניות שהיטלר ביצע אחר כך הידועה כ"שטח מחייה". גם הנאצים חשבו עצמם לצלבנים. המערכות של המסדר הטווטוני כנגד הלטביים נחשבת למלחמה הנוראה ביותר של תקופת ימי הביניים. איזנשטיין במאי הקולנוע הסובייטי הידוע עשה נושא זה לסרטו אלכסנדר נביסקי העוסק במפלה של המסדר הצבאי הזה על אגם פיפאוס ב1242

.

" בתיאוריה המסדרים אמורים היו לספק הגנה כנגד הכופרים, בפועל הם היו כוחניים וחסרי רחמים. המסדר הטווטוני שקל את חיסולו של הגזע הפרוסי וזאת עדות מספקת, כפי שרושם דברי הימים של צאפליין כתב בגאווה:' הם סילקו אותם כך שלא תישאר נפש חייה אשר לא תיכנע לעול האמונה וזאת בעזרת ישו המבורך לעולמי עד"

( הנזירים של מלחמה עמ' 21 )

עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בוש וחבורת הניאו שמרנים של הימין הדתי הפנטי הרפובליקני מבטאים את אותו סנטימנט. כפי שבמאה העשרים ואחת המלל הדתי מסתיר אינטרסים חומריים, כך היה זה גם בימי הביניים. המניעים של הצלבנים כולל המסדרים, לא היו טהורים כפי שניתן אולי לחשוב. המשקה המשכר של פנטיות דתית הייתה מעורבת עם אינטרסים כלכליים ברורים. למשל הטמפלרים הפכו מאוחר יותר לבנקאים מצליחים שהקדימו את מערכת הבנקאות האיטלקית של ימי הביניים המאוחרים: " הטמפלרים הפכו לבנקאים מקצועיים, כל הכספים שהם אספו למען הארץ הקדושה ישמשו עבורם כהשקעות בירושלים. צליינים ואף מוסלמים הפקידו את המזומנים שלהם במקדשים מקומיים. האחים היו זקוקים לכסף עבור נשק, ציוד כדי לבנות מבצרים, לשכור שכירי חרב, לשחד אויבים, על כן הכספים שהם אספו לא ישבו בטלים. הם עקפו את החרם של הכנסייה על נשך כאשר הם מוסיפים את הריבית לסכום הקרן, בעוד סוחרים ערבים עבדו עבורם כאשר הם משקיעים ב שווקים בבגדאד ובקהיר ומרוויחים כסף ניכר.

,( ד. סיוורד עמ' 50).

הם גם עסקו במסחר ותיירות:" הן הטמפלרים והן האוספיטלרים, גילו שזה זול יותר להעביר חיילים באוניות שלהם, הם גם הסיעו צליינים, הם היו מעבירים כ6000 צליינים מדי שנה. האוניות שלהם היו מבוקשות שכן הם ליוו אותם באוניות משמר והם לא מכרו את הנוסעים לעבדים בנמלים ערבים כפי שעשו סוחרים איטלקים מסוימים. הם השתמשו באוניות הריקות כדי להעביר סחורות. כך הם העבירו תבלינים, צבעים, משי חרסינה וזכוכית, כאשר הם מנצלים את הפטור שלהם מלשלם מסים ובמהירות הם הפכו המתחרים של הסוחרים מהלבנט עמם הם עמדו בקשרים פיננסים.

(שם).

מסדרים אלו, אשר החלו ככנופיות של קנאים דתיים חשוכים, הפכו להיות בעלי אינטרסים מטריאליסטים והם צברו עושר אדיר מהביזה של מה שהפכה להיות הקולוניה האירופאית הראשונה בה הם חיו כמלכים.

אולם הוא מת כעבור זמן קצר מעודף אכילה ואת מקומו תפס דודנו סלדין אשר הפך להיות וזיר. איש זה היה מיסטיקן אשר נטה לצום ולהעניק צדקה לעניים. מוחו החקרני גילה שאין לנצרות ערף רב, והוא זכה לכבוד רב מאויביו הצלבנים.

סלדין איחד את כל הערבים- השג לא מבוטל והוא יצר צבא אדיר ובלתי מנוצח. ב1176 הוא הפך להיות מלך מצרים וסוריה וקיבל את ברכת החליף של בגדאד. הוא ארגן ג'יהד כנגד הפולשים והוכיח עצמו כטקטיקן מעולה כאשר הוא מאלץ את הפרנקיסטים להלחם לפי התנאים והמקום שהוא בחר.

בניגוד מוחלט לסלדין, ניתן לראות את המוסר של המנהיגים הפרנקיסטים באדם שנקרא רינאולט. אביר נוצרי זה עינה כומר למוות כאשר הוא פוצע אותו מספר פעמים רב בראשו, הוא מרח דבש על הפצעים והשאירו לחרקים. גנגסטר זה נוצח בקרב ידוע ביולי 1187 כאשר סלדין משתמש בטקטיקה של הגרילה. סלדין משך את הפרנקיסטים למדבר שם הם סבלו מהחום ומכובד השריון שלבשו, סלדין ואנשיו ירו בהם חצים ונעלמו. הפרנקיסטים סבלו מחוסר מים ומתשישות גוברת. סלדין הצית אש בעשבים והקיף אותם בעשן שחנקם. הוא השתמש בקול התופים וחלילים מה שהוסיף לטרור הפסיכולוגי. שוב ירו בהם חצים והרגו את הסוסים שלהם ורק אז הסתערו אנשי סלאדין. הפרנקיסטים הוגפו. לאחר הקרב היו כל כך הרבה עבדים צלבנים שניתן היה לקנות עבד במחיר זוג נעלים. סלאדין עשה הבחנה בין חיילים פשוטים ובין אבירים. את הראשונים הוא השאיר בחיים, את האחרונים הוא מגר בחרב. קרב קרני חיטין למעשה היה סוף השלטון של הצלבנים. אנשי סלדין שמו מצור וכבשו את ירושלים. אולם בניגוד לצלבנים אשר טבחו את המוסלמים והיהודים, הוא הראה רחמים. הוא אסר על אנשיו להרוג אנשים. אף כנסייה או בית כנסת לא נהרס. סלדין עצמו השתתף בטהור מסגד שחולל על ידי הצלבנים. השבויים יכלו לשלם כופר נפש ולהשתחרר, האחרים הוצעו למכירה כעבדים אך לא נרצחו

ריצרד וסלדין

אירופה הוכתה בתדהמה. כאשר האפיפיור שמע את החדשות הוא מת לפי השמועה מהתקף לב. אולם סלדין עשה שגיאה אחת. הוא לא כבש את צידון, מה שאפשר לצלבנים לשלוח תגבורות דרך הים. כל אירופה גויסה למלחמה כנגד הערבים במסע הצלב השלישי. פרדריק ברברוסה, הקיסר הרומי כפי שהוא כינה עצמו, גייס צבא, אולם הוא טבע ליד סיצליה. אחרים באו בעקבותיו ביניהם ריצרד האנגלי הידוע בשם "לב הארי". הוא מזכיר לנו את אשר טרוצקי אמר על גנרל קורנילוב. " לב של אריה ומוח של כבשה"..

ריצרד ככל הנראה היה טיפוס דומה.

כרבים מבני תקופתו ריצרד נשבע על הצלב ונסע לארץ הקודש, 2500 מילין מביתו, על מנת להפיץ את הנצורות באש ובחרב. אין כל ספק שהוא היה חייל טוב, ממושמע ואמיץ. הצבאות שלו קיבלו את שכרם ממכירת אחוזות. נאמר על צבא זה שהיה הטוב ביותר באירופה. האבירים המשורינים יכלו לתקוף ולרצוח רבים. הם השתמשו גם ברובה קשת שהייתה נשק אימתני. למעשה היה זה נשק כה קטלני שהאפיפיור אסר על השימוש בה להוציא כמובן למטרה של הריגת הכופרים. זה היה הצבא המקצועי ביותר שנשלח לירושלים. הם הפליגו באוניות, דבר שכל מיני "מלווים ומלוות" לא יכלו להרשות לעצמם. אולם ככל הצבאות של ימי הביניים, הוא הונע על ידי תאוות הבצע והבטחות של שלל. בדרכם הם עצרו בליסבון ושרפו והרגו ואנסו. הם חזרו על אקט זה במרסי, סיציליה ובקפריסין. זו היתה בוודאי חזרה כללית להכנות של טבח המוסלמים כאשר יגיעו לארץ הקודש.

הייתה זאת התנגשות בין שתי תרבויות( אם נתייחס לאירופה של ימי הביניים כמקום תרבות). בין סלדין שהיה אדם אמיץ והגון בעל שיעור קומה ואשר הפרנקיסטים( כפי שכל האירופאים נקראו) העריצו כאויב אמיתי, בעוד הוא ראה בהם ברברים וחיות . הוא לא טעה בהרבה. למעשה אירופה באותה תקופה הייתה המקום המפגר והברברי ביותר שהתקיים בשולי החברה התרבותית בעוד התרבות האיסלמית הייתה בשיאה.

הערבים חיו בחברה הרבה שהתקיימה במישור הרבה יותר גבוה מאשר אירופה, מבחינה מדעית, אינטלקטואלית ואף בכמה אספקטים, מבחינה צבאית. למשל האירופאים השתאו משראו את עיבוד המתכת של החרבות הסרציניות. הן היו עשויות מפלדה חזקה יותר וחדה יותר, מכל פלדה אשר אירופה יכלה לייצר. לא היה שום דבר באירופה שיכול היה להתחרות במרכזי הלימוד של טולדו, גרנדה וקורדובה. מרכזים אלו נהרסו יחד עם מערכת ההשקיה של הערבים, לאחר הכיבוש מחדש של הנוצרים הספרדים, הרס אשר החזיר את ספרד אחורה מאות בשנים..

.ב1191 העדר הברברי מאירופה הגיע לעכו. הם נשענו על עדיפות מספרית על מנת לזכות בקרב. תחילה צבאות ריצרד ניצחו. עכו נפלה ו3000 אסירים נשבו, לאחר שסלדין לא שילם עבורם את כל הכופר שנדרש , הם נטבחו גברים, זקנים, ילדים ונשים . הטבח ארך יום שלם עד אשר האחרון שבהם נרצח. הניסיון של סלאדין להצילם נכשל. המוסלמים הזדעזעו משלמדו על מעשה ברברי זה שהיה זר לתרבות והפרקטיקה שלהם.

סלדין השתמש במודיעין ובטקטיקות של גרילה שהלמו את הפרשים הקלים שברשותו. השיטה שלו הייתה להימנע מקרב חזיתי ולהציק לאויב על ידי מארבים וירי חצים. בקרב של ארסוף נערך קרב פנים אל פנים. לצלבנים היה נשק חדש, רובי הקשת בו הם השתמשו לראשונה. ראשית תקפו האבירים המשורינים אשר חיל הפרשים הקל של סלדין לא יכול היה להביס למרות ניסיונות חוזרים ונשנים. המערך הצבאי של ריצרד עמד איתן עד אשר הופיעו שברים בקו ההגנה. אולם אז ריצרד הסתער והמכה הייתה קשה. למרות זאת הערבים התארגנו מחדש ושוב תקפו. אולם הצלבנים עדיין החזיקו מעמד ותקפו שוב הפעם. סלאדין הפסיד אך הוא נסוג באופן מסודר.

למרות המפלה בקרב זה, סלדין תקף את יפו וכמעט כבשה. המאורע הבא מדגים את אופיו הנדיב. כאשר סוסו של ריצרד נהרג בקרב, סלאדין שלח לו סוס טרי על מנת שיוכל להמשיך להלחם. בסופו של יום שוב נאלץ סלאדין לסגת והוא חתם הסכם שלום. ריצרד נותר בשליטה של חוף של מאה מילין בין עכו ליפו. אולם סלאדין זכה בעיר שרצה �ירושלים נותרה חופשית.

. סלדין נהג בריצרד טוב יותר מאשר הוא נהג באחיו הנוצרים. בדרכו הביתה מארץ הקודש הוא נשבה על ידי ליאפולד מלך אוסטריה ובלה במאסר 15 חודשים עד ששילם כופר נפש. הדבר מוכיח את האמרה כי אין כבוד בין גנבים. ריצרד חזר לאנגליה אחרי ששילם 150,000 מרקים- סכום עצום שהיה שווה לרבע מההכנסות של אנגליה. תשלום זה כמעט שגרם לאנגליה לפשוט את הרגל. נתיניו הנאמנים ששלמו עבורו לא זכו לראות את הערך ששלמו עבורו. הוא מת ב1199 מחץ שנורה מרובה קשת. כצרפתי טוב הוא ציווה שגופו יבותר וחלקיו ישלחו למחוזות שונים. לבו לרואן, גופו לרומא ומאומה לאנגליה. באשר לסלדין, הוא ביקש לעשות עליה למכה, אך לפני שהצליח הוא חלה בחום גבוה ונפטר. גופתו נטמנה בדמשק

לעקוב אחר כל ההיסטוריה של הצלבנים תהיה מלאכה מייגעת וארוכה מאוד. לא ניתן ללמוד הרבה יותר. בסך הכל התמונה הנוראה חוזרת על עצמה שוב ושוב. אולם יש אפיזודה שחייבים להכיר אותה. המטרה המוצהרת של מסע הצלב היה לכאורה להגן על הנצרות מפני האיום המוסלמי. במיוחד הכנסייה המערבית הייתה אמור לבוא לעזרתה של ביזנטיון,אשר הייתה תחת הלחץ של הסלג'וקים. אולם כאשר הצלבנים הגיעו לקונסטנטינופוליס במסע הצלב הרביעי, הם באו ככובשים ולא משחררים.

היו אלו השנים שיצרו את הקפיטליזם באיטליה, כאשר ונציה היא הסוחרת החזקה במזרח הים התיכון. הסוחרים הנסיכים מוונציה היו בתהליך של החלפתה של ביזנטיון ככוח במזרח, והם השתמשו בהזדמנות של התקדמות הטורקים והמאבקים הפנימיים בתוך ביזנטיון על מנת לגבור עליה. כאשר האפיפיור אינוסנט השלישי החל את מסע הרביעי ב1204, סוחרי וונציה קפצו על המציאה.

הדודג'ה העיוור אך הערמומי של ונציה, אנריקו דאנדלו, שיכנע את הצלבנים להשתתף במזימה על מנת להמליך את אלכסיוסfסיוס אנגלוס כמלך קונסטנטינפולוס. אלכסיוס היה מספיק טיפש על מנת להבטיח הבטחות שווא, אותן לא יכל לקיים לצלבנים. הצלבנים ראו בעיני רוחם את העושר המופלג של העיר הנוצרית, במיוחד כאשר היא לא הייתה קתולית אלא אורתודוכסית.

ב12 לאפריל הצלבנים תקפו את קונסטנטינופוליס. במשך שלושה ימים הם שדדו אותה והביאו להרס נורא. אפילו כמרים השתתפו באורגיה של השוד והחורבן אשר כללו את חילולה של האגיה סופיה, הכנסייה הגדולה של הנצרות כאשר זונה שתויה ישבה על כיסאו של הפטריאך. לאחר מכן הצלבנים בחרו בפטריאך מוונציה וחלקו לעצמם אחוזות. זה היה הרבה יותר קל מאשר להלחם בסרצינים. כך הרסו צבאות הצלבנים את רומא השלישית-ביזנטיון אשר לעולם לא תתאושש ממכה זו. היא תצליח לגרש את הצלבנים אך היא תיפול לידי הטורקים ב1453.

האפיפיור של רומא מילא תפקיד צבוע בכל המאורע. מחד הוא הגן על כבודו והצהיר כי אין הוא יכול להאשים את היוונים (של קונסנטינפוליס) על שנאתם ללטינים שנהגו ככלבים בוגדים. אך מצד שני הוא לא נקף אצבע כדי להחזיר את הפטריאך היווני אלא תמך בפטריאך הרומי שתפס את מקום היורש החוקי. הכנסייה האורתודוכסית נרדפה, הנזירים שלה גורשו מהמנזרים שלהם בהם התיישבו המסדרים הצבאיים. האונס של קונסטנטינופוליס מגלה לנו את כל מה שיש לדעת הודות התוכן הדתי של מסעי הצלב המהוללים.

מסע צלב רווי דם עוד יותר נערך כנגד הנוצרים של דרום צרפת באביגאנסיאן כנגד הקתארסים מסע זה הרס תרבות מקומית פורחת אשר נצנצה באור יקרות כנגד חשכת ימי הביניים באירופה של ימי הביניים. אותן שיטות בהן השתמשו במזרח התיכון ישמשו כנגד התרבות המפוארת של המוסלמים בדרום ספרד אשר נהרסה על ידי הכיבוש הנוצרי המחודש.

מסע הצלב של ג'ורג וו בוש.

מסעי הצלב של ימי הביניים מהווים דפים אפלים בהיסטוריה האנושית. לא ניתן לאומר עליהם מלה טובה אחת. אלא כמובן אם שמך ג'ורג וו בוש. נשיא ארצות הברית יודע כה מעט על ההיסטוריה הממשית של הצלבנים כפי שהוא כלל לא יודע היסטוריה, או כל דבר אחר למעשה.

אנו חיים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. זו תקופה מרתקת בהיסטוריה האנושית מסיבות שונות. המדע והטכנולוגיה התקדמו לאין שעור. תגליות רבות נעשו בארצות הברית. אולם באוו זמן ההכרה האנושית מפגרת אחר התקדמות כוחות הייצור, המדע והטכנולוגיה.

מרבית אזרחי ארצות הברית מאמינים באלוהים ובשטן. מיליונים מאמינים בספר בראשית ובשאר התנ"ך כאילו והיו דברי אמת. הם דורשים שבתי הספר ילמדו כי האלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ומאמינים כי האישה הראשונה נבראה מצלע של אדם. האמריקאי הראשון אשר הקיף את כדור הארץ בחללית התבקש למסור מסר לאנושות, מכל הספרות הוא בחר לצטט את ספר בראשית.

הסתירה בין התקדמות המדע והפיגור המחריד של ההכרה האנושית היא סתירה דיאלקטית. בשום מקום היא לא ברורה כפי שהיא משתקפת במנטליות של הימין הרפובליקני הניאו שמרני אשר יושב כיום בבית הלבן. אם היינו יכולים לפתוח את ראשו של ג'ורג בוש ולהתבונן כיצד עובד מוחו, היינו רואים ערימה של זבל העשוי מאמונות תפלות וגזענות שנאספו במשך אלפי שנים.

המנטליות של אדונים וגברות אלו הניצבים בראש המדינה החזקה והמתקדמת ביותר בעולם , אינה שונה מזו של הפסיכולוגיה הפרימיטיבית של ימי הביניים. הם משתמשים במושגים שכאילו לקוחים ממסעות הצלב:" ציר הרוע" וכו'. הם מגלים את הפסיכולוגיה של כל הפנטים דתיים, כדוגמת אוסמה בין לדן ומולה עומר. ההבדל היחידי, כפי שהם עצמם ייאמרו במחאה, היא שהם צודקים בזמן שאלו האוחזים באמונה השונה משלהם טועים. (בן לדן כמובן גם חושב בדרך זו)

קנאים דתיים הם אנשים מסוכנים, במיוחד אם הם מחזיקים בנשק וג'ורג בוש מחזיק יותר נשק ממרבית האנשים. זה עתה הוא הרג אנשים רבים בעיראק: נשים, ילדים זקנים וגברים במלחמה כלל לא צודקת ולא הכרחית. במלחמה זו הוא נתמך על ידי קנאי דתי אחר ושמו טוני בלייר, אשר הודיע לאחרונה כי הוא מוכן לפגוש את יוצרו במצפון נקי על חלקו במלחמת עיראק. באותה דרך בה הצלבנים אשר שקעו בדם הקורבנות שלהם פעלו במצפון נקי כאשר הם משוכנעים כי עשו את מלאכת האל. מבחינה מוסרית לא ניתן לבחור בין השנים, להוציא אולי את ההבדל שהצלבנים עשו את העבודה שלהם בעצמם בעוד בלייר ובוש מורים לאחרים לעשות את העבודה עבורם..

הדת תמיד הייתה כסות נוחה למטרות רווחי מלחמה. כפי שהקנאות הדתית של הצלבנים הייתה כסות למוטיבים יותר בסיסים וחייתים, אשר כוסו במורל צבוע והתייחסות "הומניטרית" לכאורה.

אין זה נכון כפי שמספר אנשים טוענים כי המלחמה כנגד עיראק היא מלחמה בין שתי תרבויות. מיליוני בני אדם במערב התנגדו למלחמה באופן אקטיבי וממשיכים לעשות כן. אלו הם בני הברית הטבעיים של העיראקים , לא האויבים שלהם. מצד שני, תהיה זו שטות להאמין כי בוש ובלייר פלשו לעיראק משום הבדלים דתיים. היה להם משהוא אחר בראשם.

הצלבנים הלכו לארץ הקודש עם צלב על הדגלים שלהם. אולם חיש מהר הם פנו לעבר העניין האמיתי שלהם של מילוי כיסם, שוד של ערים, תפיסת אדמות, שליטה על דרכי סחר. הצלבנים המודרניים הלכו לעיראק, בפיהם קריאות בדבר חופש שלום ודמוקרטיה. אולם הם מייד דאגו לשים את ידיהם על הנפט. יש לעשות הבחנה בין הצל של דבר והדבר עצמו.

מזווית ראייה מוסרית, אין מה לבחור בין הברבריזם של ימי הביניים ובין תקופתנו. ההבדל היחיד הוא שכוח ההרס של הצבאות המודרניים יותר גדול. יש הכרח להלחם כנגד הברבריזם, למען עולם חדש אשר בו הטירוף והאמונות הטפלות אותם ירשנו מימי הביניים יושלכו אל פח הזבל של ההיסטוריה. הפיגור בהכרה יעבור כתוצאה מהאירועים שיבואו, אירועים שיזעזעו את ההכרה של ההמונים ויביאו לשינויים מהירים. למצב בו רעיונות ואמונות טפלות לא יתקיימו עוד. זאת תהיה תחילת סלילת הדרך לעולם חדש של מחשבה ועשייה הראויה לבני האדם. 

לונדון השמיני למאי 2003

תרגם יוסי שורץ