המרקסיזם והשאלה הלאומית אלאן וודס וטד גרנט

השאלה של הלאומיות-זאת אומרת, הדיכוי של עמים ומיעוטים לאומיים ,המאפיינת את הקפיטליזם מאז לידתו ועד היום הזה, תמיד תפסה מקום מרכזי בתיאוריה המרקסיסטית. במיוחד, כתבי לנין עוסקים בשאלה זו בפירוט רב והם מספקים לנו בסיס איתן לניתוחה של שאלה מורכבת ונפיצה זו. יש לאומר, כי ללא הערכה נכונה של השאלה הלאומית, הבולשביקים לעולם לא היו מצליחים להגיע לשלטון ב1917. רק משהצליח מעמד הפועלים להציב עצמו בראש ההמונים המדוכאים בחברה, ניתן היה לאחד את מעמד הפועלים תחת שלטי הסוציאליזם, ככוח המוני שהיה מסוגל להשליך את המדכאים. כשלון ניתוח הבעיות והשאיפות של העמים המדוכאים באימפריה הצארית, הייתה מוליכה להחלשה ניכרת מאוד של מאבקו של מעמד הפועלים.

שני המכשולים העיקריים להתפתחות פרוגרסיבית של המין האנושי הם מחד הבעלות הפרטית של אמצעי הייצור והשניה היא המדינה הלאומית. אולם בעוד שהבעיה הראשונה הנה ברורה למדי, הבעיה השניה לא זכתה לתשומת הלב הראויה. כיום, בתקופה של שקיעת האימפריאליזם, כאשר הסתירות הבוערות של השיטה החברתית-כלכלית הנרקבת מגיעה לשיאים בלתי נסבלים, השאלה הלאומית הרימה את ראשה מחדש בכל מקום, כאשר התוצאות הן קשות. במקום שהיא תדחק אחורה כפזה מיושנת של העבר בהתפתחות האנושית, כפי שקיוו הרפורמיסטיים חסרי התקנה, היא מקבלת אופי מורעל המאיימת לגרור את אומות שלמות לברבריזם. פתרון שאלה זו הנה חלק חיוני במאבק המנצח לסוציאליזם העולמי.

אין מדינה ולו החזקה ביותר המסוגלת להיות חופשייה מהלחצים של השוק העולמי. התופעה הנקראת כיום על ידי הבורגנות-הגלובליזם, נחזתה כבר לפני 150 שנה על ידי מרקס ואנגלס. מאז מלחמת העולם השניה, ובמיוחד בעשרים השנים האחרונות, יש התחזקות ניכרת של חלוקת העבודה העולמית, והתפתחות אדירה של הסחר העולמי, לממדים שאפילו מרקס ואנגלס לא חלמו עליה. החיברות של הכלכלה העולמית הגיעה לרמה שלא נראתה קודם לכן בהיסטוריה האנושית. זאת התפתחות חיובית משום שפרושה כי התנאים החומריים לסוציאליזם עולמי קיימים עתה.

השליטה על הכלכלה העולמית היא בידי 200 החברות העולמיות הגדולות. ריכוז ההון השיג ממדים מדהימים. מידי יום 1.3 טריליון דולר חוצים את גבולות המדינות כאשר 70 אחוז מעסקות אלו נעשות על ידי החברות הבינ"ל. מידי יום, מונופולים ענקיים מנהלים קרבות לחיים ולמוות על מנת להשתלט על חברות ענקיות אחרות. סכומי עתק מוצאים על מבצעים אלו, היוצרים מספר הולך ומתמעט של חברות ענק. החברות הבינלאומיות נוהגות כקניבלים מחוסרי רסן, האוכלים אחד את השני במרוץ אחר רווחי ענק. באורגיה קניבלית זו,מעמד הפועלים הוא המפסיד. לאחר שחברה אחת השתלטה על אחרת, ההנהלה החדשה מודיעה על גל חדש של פיטורין וסגירת מפעלים כאשר היא מפעילהך לחץ גובר על הפועלים לייצר יותר רווחים ותשואות לבעלי ההון.

בקונטקסט זה, ספרו של לנין, האימפריאליזם השלב העליון של הקפיטליזם, נקרא כיצירה אקטואלית. לנין הסביר כי האימפריאליזם הוא הקפיטליזם של המונופולים והטראסטים. אולם מידת יצירת המונופולים בתקופתו של לנין נראית כמשחק ילדים בהשוואה למצב הנוכחי.

ב1999 מספר ההשתלטויות בעולם היה 5,100 , יתר על כן הערך של עסקות אלו הגיע ל709 ביליון דולר. סכומי ענק אלו היו מאפשרים לפתור את מרבית הבעיות הבוערות של העוני, בערות ומחלות. אולם זה דורש שיטה רציונלית של ייצור, בה לצרכים של מרבית בני החברה יש יותר חשיבות מאשר רווחי הענק של המעטים.

הכוח המהמם של חברות הענק הבינלאומיות, המתאחדים עם המדינה הקפיטליסטית, יוצרים את התופעה שהסוציולוג האמריקאי רייט מילס כינה, הקומפלקס התעשייתי-צבאי, השולט על העולם באופן הרבה יותר מוחלט מאשר בכל זמן בהיסטוריה. אנו רואים כאן סתירה בולטת. על הבסיס של הגלובליזציה, כך טוענת הבורגנות והזעיר הבורגנות המגינות על הקפיטליזם, השאלה הלאומית אינה חשובה יותר. אין זו טענה חדשה. זאת אותה טענה שקאוטסקי טען בשעתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה( התיאוריה הנקראת "סופר אימפריאליזם"). הוא טען כי התפתחות הקפיטליזם המונופוליסטי והאימפריאליזם יחסלו את הסתירות הבין אימפריאליסטיות וכתוצאה לא תהיינה יותר מלחמות משום שהקפיטליזם עצמו יחסל את המדינות הלאומיות. אותה תיאוריה מוצעת לנו בימים אלו על ידי הרוויזיוניסטים כאריק הובסבאום, הסטלניסט לשעבר שעבר עתה לאגף הימני של מפלגת העבודה הבריטית והטוען כי המדינה הלאומית הייתה פרק חולף בהיסטוריה האנושית אשר הוא עתה מאחורינו. כלכלנים בורגנים חזרו על טענה זו לאורך ההיסטוריה. הם מנסים לפתור את הסתירות הקיימות באופן הייצור הקפיטליסטי פשוט על ידי הכחשת קיומן. אולם דווקא עתה כאשר השוק העולמי שולט על פני כדור הארץ, האנטגוניזם הבין לאומים לובשים צורות חריפות והשאלה הלאומית במקום שתיעלם הפכה לשאלה קשה אשר מרעילה את היחסים האנושיים. עם התפתחות האימפריאליזם והקפיטליזם המונופוליסטי, השיטה הקפיטליסטית גדלה מעבר לגבולות הצרים של הרכוש הפרטי ומדינות הלאום המשחקות תפקיד המזכיר את הנסיכויות והמדינות שהתקיימו לפני צמיחת הקפיטליזם. במרוצת מלחמת העולם הראשונה לנין כתב:-" האימפריאלזם הנו השלב העליון של הקפיטליזם. ברוב המדינות ההון גדל מעבר לגבולות של המדינות הלאומיות והחליף את התחרות במונופול ויצר את התנאים הנחוצים למען הסוציאליזם"( לנין, עבודות אסופות, המהפכה הסוציאליסטית וזכות העמים להגדרה עצמית, ינואר-פברואר 1916 כרך 22). מי שלא מבין אמת אלמנטרית זו לא יוכל להבין, לא רק את השאלה הלאומית, אלא את כל הבעיות החשובות המופיעות בתקופה הנוכחית. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות, הנה ההיסטוריה של התמרדות כוחות הייצור כנגד הכבלים המגבילים של המדינה הלאומית.התוצאה היא כלכלה עולמית ועמה משברים עולמיים ומלחמות עולם. לכן התמונה ש פרופסורים כהובסבאום מציירים של עולם בו נעלמו הסתירות הלאומיות הנה פנטזיה בלבד. המציאות היא הפוכה. עם המשבר הכללי של הקפיטליזם, השאלה הלאומית אינה מוגבלת למדינות הקולוניאליות לשעבר, היא משפיעה על מדינות קפיטליסטיות מפותחות באירופה. המאבק בין הוולונים והפלמים לובשת צורה מכוערת המאיימת להרוס את בלגיה. בקפריסין אנו עדים למאבק בין הטורקים ליוונים שהוא חלק מהקונפליקט בין יוון לטורקיה. השאלה הלאומית בבלקן כמעט שגררה את אירופה למלחמה. בארצות הברית הבעייה של הגזענות כנגד השחורים ודוברי הספרדית, בגרמניה וצרפת ובמדינות אחרות באירופה אנו עדים להתקפות גזעניות על מהגרים. בברית המועצות לשעבר השאלה הלאומית מתבטאת בכאוס ומלחמות אזרחים בארצות שונות. באנגליה ערס הקפיטליזם, השאלה הלאומית אינה מוצאת את פתרונה לא רק בצפון אירלנד, אלא גם בסקוטלנד ובוולס. בספרד החריפה השאלות של אוסקדיה, קטלוניה וגליציה, יתר על כן באיטליה מאה שנה לאחר איחודה, הליגה הצפונית מעלה דרישה ריאקציונרית לפרוקה של איטליה, כתביעה של זכות ההגדרה העצמית של הצפון ( פאדניה). המסקנה הבלתי נמנעת היא כי לא ניתן להתעלם מהשאלה הלאומית מבלי שכולנו נינזק, כדי להחליף את החברה הנוכחית יש הכרח בהבנה חדה ומלאה של השאלה הלאומית. מסיבה זו אנו פונים לפועלים ולצעירים, לחברי השורה של המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות, המבקשים להבין את המרקסיזם, על מנת לשנות את החברה הקיימת. לאלו אנו מקדישים את העבודה הנוכחית.

"התקופה של שלב גיבוש העמים באירופה, להוציא את המאבק לעצמאות של נידרלנד וסיפורה של אנגליה, החלה עם המהפכה הצרפתית והסתיימה לערך מאה שנים לאחר מכן עם גיבושה של האימפריה הגרמנית"( ל. טרוצקי, ההיסטוריה של המהפכה הרוסית עמ' 889).

אף כי מרבית האנשים מאמינים כי המדינה הלאומית הנה דבר טבעי, ולכן היא נטועה בעבר הרחוק, אין היא חלק מהדם והנשמה של גברים ונשים, כפי שהלאומנים מציגים אותה, אלא היא למעשה יצירה מודרנית יחסית, אשר באופן ריאלי קיימת רק כ200 שנים. היוצאת מן הכלל היא הולנד, אשר בה במאה ה16 המהפכה הבורגנית לבשה את הצורה של מלחמה לשחרור לאומי כנגד ספרד, ואנגליה אשר מפאת מצבה המיוחד כאי ממלכה, בה ההתפתחות הקפיטליסטית החלה מוקדם יותר מאשר שאר מדינות אירופה( החל מהמאה ה-14). קודם לכן לא היו מדינות לאומיות, אלא שבטים, מדינות עיר ואימפריות. מבחינה מדעית לא ניתן להתייחס לתופעות אלו כעמים, כפי שרבים חושבים בטעות. סופר וולשי אחד אף מתייחס ל"אומה וולשית" שהתקיימה לכאורה לפני הפלישה הרומאית לאנגליה. זאת תכונה אופיינית של לאומנים לנסות וליצור את הרושם כי "האומה" ( במיוחד "האומה שלהם"), תמיד התקיימה. למעשה מדינת הלאום, היא תופעה מתפתחת, אשר לא תמיד התקיימה ולא תמיד תתקיים בעתיד.

למעשה, מדינת הלאום, היא תוצר של הקפיטליזם. היא נוצרה על ידי הבורגנות אשר הייתה זקוקה לשוק לאומי. היא הייתה זקוקה למוטט את המחיצות שהתקיימו בין אזורים מקומיים עם המסים המקומיים על סחורות והשימוש בדרכים ובמיוחד של מטבעות מקומיים נפרדים, משקלים ומידות מדידה שונות.

הקטע הבא פרי עטו של רוברט הילברונר ממחיש זאת בצורה ציורית כאשר הוא מתאר מסע על ידי סוחר גרמני לערך בשנת 1550:

" אנדריאס ריף, סוחר, בעל זקן ומעיל פרווה, שב לביתו בבאדן, הוא כותב לאשתו שהוא ביקר שלושים שווקים והוא עייף מרכיבה. הוא עוד יותר מוטרד מתלאות הזמן, שכן בזמן מסעו עצרו אותו בממוצע כל שבע עשרה קילומטרים, על מנת שישלם מסי מעבר. בין באזל וקולון הוא נאלץ לשלם מס זה 31 פעמים. זה לא הכל. בכל קהילה בה ביקר, היה מטבע שונה וכללים שונים. רק בסביבות באדן היו 112 מידות שונות של אורך, 92 מידות שונות לחיטה, 123 מידות לנוזלים, 63 מידות לליקר, ושמונים משקלות שונים לפאונד"( ר. הילברונר, הפילוסופים הארציים עמ' 22)

חיסול פרטיקולריזם זה היה צעד ענק קדימה. החברת אמצעי הייצור לכלל מדינה לאומית היה תפקיד היסטורי מתקדם של הבורגנות.הבסיס למהפכה זו הונח בימי הביניים המאוחרים, בתקופה של שקיעת הפיאודליזם וצמיחתה של הבורגנות והערים בהן הן ביססו את זכויותיהם. המלכים בימי הביניים, שהיו זקוקים לממון כדי לנהל את מלחמותיהם נאלצו להשען על המעמד העולה של הסוחרים והבנקאים כדוגמת פוגרס ומדיצי, אולם זמנה של כלכלת השוק עדיין לא הגיעה. מה שהיה קיים היה רק צורה עוברית של הקפיטליזם, שהייתה מאופיינת בייצור זעיר ובשווקים מקומיים. עדין לא ניתן היה לדבר על שוק לאומי או מדינת לאום. אמת, האלמנטים של מספר מדינות אירופאיות מודרניות כבר התקיימו, אולם רק בצורה לא מפותחת. אומנם צרפת לאט לאט לבשה צורה לאומית כתוצאה של מלחמת מאה השנים עם אנגליה, אולם מאבקים אלו היו בעלי אופי פאודלי ושושלתי יותר מאשר לאומי. החיילים אשר נלחמו במלחמות אלו חבו את נאמנותם לאצילים המקומיים ולא למלך צרפת וזאת למרות שכבר הייתה טריטוריה ולשון משותפת. הם היו ברטונים, בורגנדיים וג'סקונים יותר מאשר צרפתים.

רק בהדרגה, בתקופה שארכה מאות בשנים התפתחה הכרה לאומית . התפתחות זו היתה מקבילה לעליית הקפיטליזם, כלכלת ממון ויצירתו של שוק ארצי, לדוגמת סחר הצמר באנגליה בימי הביניים המאוחרים. שקיעת הפיאודליזם ועליתן של המונרכיות האבסלוטיות, אשר מסיבות של אינטרסים שלהן, עודדו את הבורגנות ואת המסחר סייעו בתהליך זה. כפי שרוברט הילברונר כתב:

"ראשית,הופיעו בהדרגה יחידות פוליטיות לאומיות באירופה. תחת מהלומות מלחמות האיכרים וכיבושי המלכים, הקיום הפיאודלי פינה דרך לממלכות מרוכזות. ועם המונרכיות באה התפתחות הרוח הלאומית, אלו מצדן עודדו את המלכים לתמוך בתעשיות נבחרות כמו עבודות אריגת תמונות בצרפת( טפטים) ובהתפתחות ציי מלחמה וצבאות והתעשיות הקשורות בהם. מערכות הכללים השונות הבלתי סופיות אשר הוציאו את אנדריאס ראיף וחבריו הסוחרים מכליהם במאה ה-16, פינו את מקומן לחוקים לאומיים ומידות ומשקלות אחידים ולמטבעות אחידים פחות או יותר.( שם עמ' 34)

השאלה הלאומית, מזווית ראיה היסטורית, על כן שייכת לתקופה של המהפכה הבורגנית הדמוקרטית. השאלה הלאומית, אם נדבר באופן מדויק, אינה מהווה חלק מהפרוגרמה הסוציאליסטית, מאחר והבורגנות הייתה צריכה לפתור אותה במאבק כנגד הפיאודליזם. הייתה זו הבורגנות אשר יצרה את המדינה הלאומית. כינונה של מדינת הלאום, הייתה התקדמות מתקדמת ומהפכנית לתקופתה והיא לא הושגה בדרכי נועם ללא מאבקים.

האומה האירופאית הראשונה, הולנד, נוצרה במאה ה-16 כתוצאה של מהפכה בצורה של מלחמה מהפכנית של שחרור לאומי מספרד. בארצות הברית היא נולדה כתוצאה ממאבק לאומי במאה ה-18 וגובשה במלחמת אזרחים עקובה מדם בשנות השישים של המאה ה19. באיטליה היא הושגה דרך מלחמת שחרור לאומי. איחוד גרמניה-תפקיד מתקדם כשלעצמו לתקופתו נעשתה על ידי היונקר ביסמרק באמצעים ריאקציונרים, על בסיס של מדיניות של "דם וברזל".

כינונן של מדינות לאום מודרניות ( להוציא כאמור את הולנד ואת אנגליה), החלו עם המהפכה הצרפתית. עד לאותו זמן, הרעיון של מדינת לאום, היה זהה לזה של מלוכה. האומה הייתה רכוש המונרך הסוברין. גישה חוקית זו הייתה ירושת הפיאודליזם והתנגשה ישירות עם התנאים שנוצרו עם עליית הבורגנות. על מנת לכבוש את השלטון, הבורגנות נאלצה להעמיד את עצמה בראש ההמונים. כפי שרוביספיר אמר:" במדינות האריסטוקרטיות, המונח פטרי ( אומה) היה מזוהה עם המשפחות הפטריציות, אשר להן הייתה הסוברניות. רק בתנאי הדמוקרטיה המושג פטרי הפך להיות מזוהה עם כל הפרטים המרכיבים אותה" ( אי.ה. קאר "המהפכה הבולשביקית" כרך 1 עמ' 414)

העיקרון הראשון של המהפכה הצרפתית היה הריכוזיות. זה היה התנאי הראשוני ההכרחי להצלחת המאבק לחיים ולמוות עם המשטר הישן שנתמך על יד אירופה כולה. תחת השלט " רפובליקה אחת , אחת ובלתי מחולקת", המהפכה איחדה את צרפת ולראשונה אומה אחת הופיעה. והיא סילקה את כל הפרטיקולריזם המקומי והחלוקה לברטונים, נורמנדים ופרובינציאלים. האלטרנטיבה לריכוזיות הייתה התפוררות ומותה של המהפכה עצמה. מאבק הדמים בואנדי היה בעת ובעונה אחת מאבק כנגד פילוג הארץ והריאקציה הפיאודלית. הפלתם של הבורבונים נתן דחיפה עזה לרוח הלאומית בכל רחבי אירופה.

בתקופה הראשונה, הדוגמה של מאבק מהפכני המוני אשר הצליח להפיל את הסדר המונרכיסטי הפיאודלי הישן, הפיחה התלהבות ודחפה למאבק מהפכני בכל מקום. מאוחר יותר, הצבאות המהפכניים של הרפובליקה הצרפתית, נאלצו לתקוף את מדינות אירופה אשר התאחדו תחת הנהגת אנגליה והצאריזם הרוסי אשר ביקשו למוטט את המהפכה. הכוחות המהפכנים הצליחו וחגגו את הניצחון אדיר של הדיפת כוחות הריאקציה בכל חזית. הם הראו לעולם המשתאה את כוחה העצום של המהפכה ושל ההמונים המגויסים עם נשק בידם.

הצבאות המהפכניים נשאו עמם את רוח המרד לכל מקום אליו הגיעו והם הביאו מסר זה לכל טריטוריה שנתפסה. בשלב המתפתח העולה של המהפכה, צבאות צרפת של האספה הלאומית הופיעו לעיני ההמונים באירופה כמשחררים. על מנת לנצח במאבק הטיטני כנגד הסדר הישן, הם הופיעו כנושאי אותו מסר שחרור כשל שחרורה של צרפת עצמה. זאת הייתה מלחמה מהפכנית כמותה לא נראתה לפני כן, היא הביאה לביטול העבדות במושבות צרפת. המסר המהפכני של הכרזת זכויות האדם הפכה להיות קריאת הקרב שבישרה את סוף השעבוד המלוכני והפיאודלי. כפי שדוד תומפסון הצביע על כך: "הם (הצרפתים) נעזרו בכל מקום בתומכים הרבים המקומיים, והצד ההרסני של עבודתם התקבל בברכה בכל מקום. רק לאחר שהאוכלוסייה המקומית גילתה כי האדונים הצרפתים היו לא פחות מדכאים מאשר שליטי הסדר הישן, הם דרשו שלטון עצמי. הרעיון כי סוברניות של העם תמצא את ביטויה בעצמאות לאומית הייתה התוצאה הישירה של הכיבוש הצרפתי. זאת בניגוד לפרושה הראשוני של ביטול כל הפריבילגיות וזכויות היתר. פרושה החדש בא לכדי ביטוי רק לאחר שהאוכלוסיית אירופה התנסתה בכיבוש. הצבאות הצרפתיים נשאו מסר של רעיונות ליברלים אך קצרו שלא בכוונה את הרעיון של הלאומיות".( דוד תומפסון, אירופה לאחר נפוליאון, עמ' 50)

השקיעה של המהפכה הצרפתית הביאה לדיקטטורה של נפוליון בונפרטה, בדיוק כפי שהבידוד של המהפכה הרוסית ומדינת הפועלים הביא לדיקטטורה הבונפרטיסיטית הפרולטרית של סטלין. המסר הדמוקרטי המהפכני עוות וקיבל את הביטוי בשאיפות המלוכניות של נפוליון שהיו פטליות לצרפת.

אולם צרפת, גם תחת שלטונו של נפוליון שימרה חלק מההישגים של המהפכה הצרפתית. הרעיונות המהפכנים המשיכו להתפשט במיוחד בגרמניה ובאיטליה:" ההישגים ההרסניים שלה היו בין אלו שנשמרו לעד. נפוליון הרחיב את האפקטים של המהפכה הצרפתית והרס את הפיאודליזם בארצות הדרום, בחלקים רבים של גרמניה ובאיטליה. פיאודליזם כשיטה חוקית, שהעניקה את השלטון על האיכרים לאצולה עבר זמנו. פיאודליזם כשיטה כלכלית בה האיכרים נאלצו לשלם ביבולם לאצולה הסתיים, אף כי פעמים רבות הוא הסתיים תוך מתן פיצויים לאצולה. התביעות של הכנסייה איבדו מכוחן. מעמדות הביניים כאיכרות, הפכו נתיני המדינה, בדיוק כאצולה, וכולם היו חייבים במסים. שיטת המיסוי הפכה להיות יותר שוויונית. הגילדות הישנות והאוליגרכיות העירוניות בוטלו. מסי מגן הוסרו. בכל מקום השתרר יתר שוויון, במובן למשל של קריירותשנפתחו לפני המחוננים גם אם באו ממשפחות פשוטות. רוח של מודרניות נשבה באירופה לאחר כיבושי נפוליון. הניסיונות האלימים שלו לספח את אירופה המערבית כתוספתן של צרפת הצליחו לפחות לנער ולסלק את הסמכויות העתיקות ואת הפריבילגיות. את רוב הדברים שהוא סילק, לא ניתן היה להחזיר עוד.(שם עמ' 67).

אולם למלחמות הנפוליוניות היה אפקט מעורב. על מנת שלא להטיל מסים כבדים בצרפת, בונפרטה הטיל מסים כבדים בטריטוריות שנכבשו, ולמרות כל ההישגים החברתיים, השלטון הצרפתי נשאר שלטון זר. כפי שרוביספייר העיר בחוכמה, אף אחד לא אוהב מיסיונרים עם כידונים שלופים. הפלישה הצרפתית הביאה בסופו של דבר בהכרח למלחמות לשחרור לאומי , אשר פגעו בניצחונות הקודמים.

תבוסתו של נפוליון במים הקפואים של רוסיה וחורבנו של הצבא הצרפתי היה אות שבישר גל של התקוממיות לאומיות כנגד צרפת. בפרוסיה כל האומה התקוממה והכריחה את פרדריק וויליאם השלישי להכריז מלחמה על נפוליון. כתוצאה מהכאוס רווי הדמים של המלחמות הנפוליוניות, קמו מדינות אירופה של היום.

1848 הייתה נקודת מפנה עבור השאלה הלאומית באירופה. מתוך הלהבות של המהפכות, השאיפות הלאומיות של הגרמנים, הצ'כים, הפולנים, האיטלקים וההונגרים הועמדו במרכז. אם השאלה הלאומית בגרמניה ובמקומות אחרים היו נפתרים, הדרך הייתה נפתחת לפתרון השאלה הלאומית בדרכים הדמוקרטיות ביותר. אולם, כפי שמרקס ואנגלס הסבירו, המהפכות של 1848 הובסו על ידי הבורגנות הנגד מהפכנית. תבוסת המהפכה פרושה היה שנוצר הכרח לפתור את השאלה הלאומית בדרכים אחרות. אחת מהסיבות לתבוסה הייתה המניפולציה של השאלה הלאומית ( לדוגמה זו של הצ'כים) למטרות ריאקציונריות.

בגרמניה ניתן לסכם את השאלה הלאומית במילה אחת: איחוד. לאחר כישלון מהפכת 1848 הארץ נותרה מחולקת למדינות זעירות ונסיכויות. זה היה מכשול גדול בפני התפתחות קפיטליסטית בגרמניה ולכן גם להתפתחות מעמד הפועלים. איחוד גרמניה הייתה משימה מתקדמת. אך השאלה הייתה מי יעשה זאת? זאת הייתה שאלה קרדינלית. מרקס קיווה כי האיחוד יעשה מלמטה על ידי מעמד הפועלים באמצעים מהפכנים. אולם זה לא קרה. מאחר ומעמד הפועלים לא הצליח לאחד את גרמניה ב1848 הרי היא נפתרה באמצעים ריאקציונרים על ידי השמרן היונקר הפרוסי ביסמרק. הדרך שהיא נעשתה הייתה מלחמה. ב1864 האוסטרים והפרוסים התאחדו על מנת להביס את הדנים. דנמרק הפסידה את הפרובינציה שאלזויג הולסטין, אשר לאחר מאבק בין פרוסיה לאוסטריה סופחה לגרמניה ב1865. לאחר ניסיונות לשמור את צרפת מחוץ לקונפליקט זה, ביסמרק כרת ברית עם איטליה כדי להלחם באוסטריה. כאשר אוסטריה נגפה בקרב קוניגראץ ביולי 1866, הובטחה השליטה של פרוסיה על גרמניה. באמצעות אקט זה הושג איחודה של גרמניה באמצעים ריאקציונרים דרך הסוכנות של המילטריזם הפרוסי. זה סייע להבטיח את מקומה של פרוסיה ושל משטרו הבונפרטיסטי של ביסמרק, דבר שיצמיח את זרעי המלחמות הבאות באירופה.

כך, הדרך בה נפתרה השאלה הלאומית, על ידי איזה מעמד ואיזה אינטרס, הנה שאלה חשובה עבור מעמד הפועלים. זה לכשעצמו מספיק כדי להסביר מדוע אסור לנו לפעול כקבוצת תמיכה עבור הבורגנות והזעיר בורגנות הלאומנית, גם כאשר הן נאבקות למילוי תפקיד שהוא באופן אוביקטיבי מתקדם. בכל סיטואציה, חובתנו להבטיח את עצמאות מעמד הפועלים.

באופן אוביקטיבי, איחוד גרמניה היה כמובן התפתחות מתקדמת אשר מרקס ואנגלס תמכו בה. אך אין פרושו של דבר שמותר היה לסוציאליסטים לתמוך בביסמרק. רעיון זה היה מנוגד לכל תפיסתו של מרקס. הוא תמיד התנגד לביסמרק הריאקציונר, אולם כאשר זה איחד את גרמניה, מרקס ואנגלס נאלצו להגן על התפתחות זו כצעד קדימה, משום שהאיחוד שירת את איחוד מעמד הפועלים. מסיבה זו אנגלס כתב למרקס ב25 ליולי 1866 :

" לדבר זה יש צד חיובי משום שהוא מפשט את המצב, הוא מאפשר מהפכה ביתר קלות על ידי הפסקת היריבות בין חלקי ההון הקטן ומקדם את ההתפתחות... כל המדינות הקטנות תסחפנה אל התנועה, ההשפעות המקומיות תפחתנה והמפלגות תהיינה לאומיות ולא מקומיות..." לדעתי, על כן, עלינו לקבל את העובדה, מבלי להצדיק אותה, ולהשתמש ככל יכולתנו למען בניית ארגון מאוחד של מעמד הפועלים הגרמני, אפשרות המציעה עצמה עתה. 

מצב דומה התקיים באיטליה, בסוף שנות החמישים של המאה ה 19. למרות כל הניסיונות לאחדה היא נשארה מפולגת. ומשעובדת לאוסטריה, אשר סיפחה את החלקים הצפונים שלה. בנוסף, מדינות קטנות אחרות כולל המלכות הבורבונית של שתי הסיציליות ( דרום איטליה וסיציליה) אשר צבאות אוסטריה הגנו עליהן מפני מהפכה אפשרית.

המדינות של האפיפיור ( הפפליות) במרכז איטליה היו נתונות ל"הגנה " צרפתית. רק הממלכה הקטנה של סרדיניה, המבוססת על סבוי- פידמונט, הייתה חופשית משליטה אוסטרית. בהנגתו של הדיפלומט המוכשר קאונט קבור, השולשלת השמרנית הרחיבה בהדרגה את תחום השפעתה ואת גבולותיה, כאשר היא מגרשת את האוסטרים מאזור אחר אזור. לצד האופוזיציה השמרנית לאוסטריה, עלתה גם תנועה רדיקלית לאומנית מהפכנית שאיחדה רפובליקנים שונים, דמוקרטים וסוציאליסטים. אלו היו בכל מדינה באיטליה אך גם בגלות. הנציג הידוע ביותר של תנועה זו היה מזיני, שהיה בעל רעיונות לא מגובשים ומבולבלים, דבר ששיקף את טבעה של תנועה זו אותה הוא ייצג. בניגוד לו, קאבור אשר עמד בראש פידמונט המדינה העצמאית בצפון איטליה, עסק במניפולציות בלתי עקרוניות. במזימה דיפלומטית אופיינית, הוא קיבל קודם כל את הסכמת בריטניה וצרפת להצטרף אליהן במסען בקרים כנגד רוסיה ב1855. אחר כך באופן חשאי הוא הבטיח לנפוליון השלישי בצרפת זכיון בניס ובסבוי, תמורת הבטחה כי צרפת תבוא לעזרתו במקרה של התנגשות עם אוסטריה. המלחמה פרצה ב1859 והייתה לנקודת מפנה לאיחוד איטליה. בכל רחבי איטליה הן בנסיכויות והן במדינות האפיפיור החלו התקוממויות. בעזרת צרפת, החיילים מפידמונט זכו בקרב שנערך בסולפרינו נגד אוסטריה. איחוד איטליה נראה כמובטח, אולם איחוד זה לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים של לואי בונפרט, אשר חתם על שביתת נשק עם אוסטריה ,כאשר הוא זונח את פידמונט ואת המהפכנים לגורלם.

בסופו של דבר, מלחמת השחרור הלאומי של איטליה ניצלה כתוצאה מהתקוממות בסיציליה אשר קידמה בברכה את הצבא של מתנדבי החולצות האדומות של גריבלדי. לאחר שגריבלדי זכה בקרב על סיציליה, צבאו פלש לדרום איטליה ונכנס בתהלוכת ניצחון לנפולי. תהליך איחודה של איטליה הגיע להשלמתו בדרך מהפכנית מלמטה, אולם למרות זאת פרות הניצחון נפלו בחלקם של אחרים.

קבור שיכנע את אנגליה ואת צרפת כי עדיף להכיר בשלטון פידמונט השמרנית על פני הסכנה של המהפכנים והרפובליקנים. הצבא של פידמונט של השולשלת הריאקציונרית צעד על נאפולי ללא כל התנגדות. במקום להילחם בהם, גריבלדי פתח את השערים ב26 לאוקטובר ובירך לשלום את המלך של פידמונט ויקטור עמנואל. הוא הכתיר אותו בתואר "המלך של איטליה". בצורה זו המוני איטליה זכו רק במחצית הניצחון במקום ניצחון שלם על הסדר הישן בו הם נלחמו ושילמו על כך בדמם..

במקום רפובליקה, איטליה זכתה במונרכיה תחוקתית, במקום דמוקרטיה הם קיבלו משטר שמנע את זכות ההצבעה מ98% מהאוכלוסייה. האפיפיור הורשה להמשיך ולשלוט במדינות האפיפיור( על מנת לרצות את לואי בונפרט). למרות זאת, איחודה של איטליה היה צעד ענק קדימה. כל איטליה להוציא את ונציה אשר נשארה תחת שלטון אוסטריה והאפיפיור אוחדה ב1866. איטליה הצטרפה לפרוסיה כנגד אוסטריה וזכתה בונציה כפרס. לאחר מפלת צרפת ב1871 הצבא הצרפתי נסוג גם מרומא. כניסתו של צבא איטליה לעיר זו היה הצעד האחרון באיחודה של איטליה.

במחצית השניה של המאה ה-19, השאלה הלאומית במערב אירופה נפתרה בחלקה הגדול. עם איחודה של גרמניה ואיטליה,לאחר 1871 השאלה הלאומית תפסה מקום חשוב במזרח אירופה ובמיוחד בבלקנים שם היא הופיעה כפצצה מתקתקת. היא הייתה קשורה בשאיפות ההתרחבות של יריבותיה של רוסיה, טורקיה, אוסטרו הונגריה וגרמניה. שאיפות שבסופו של דבר הוליכו למלחמת העולם הראשונה.

בתקופה הראשונה שבין 1789 ו 1871 השאלה הלאומית עדיין שיחקה תפקיד מתקדם במערב אירופה. אפילו איחודה של גרמניה על ידי היונקר היאקציונר ביסמרק נחשב לאירוע מתקדם על ידי מרקס ואנגלס, כפי שכבר ראינו. אולם כבר מהחצית השניה של המאה ה-19, התפתחותם של כוחות הייצור במסגרת הקפיטליזם החלה לסבול מהגבולות הצרים של המדינה הלאומית. זה התבטא בהתפתחות האימפריאליזם והנטיה הגוברת לקראת מלחמה בין המעצמות.