שער הרווח ומשבר הקפיטליזם.

כדי להבין מדוע נתניהו בעצה אחת תוקף את רמת החיים של הפועלים כולל הפועלים היהודים. התקפה שאינה אלא ביטוי למלחמה שבין המעמדות, יש להבין ראשית כי שער הרווח לא רק שנופל, אלא ממשיך ליפול מהסיבות שתוסברנה במאמר הבא, אך שביסודו של דבר נובעות מההרכב ההון שבו חלקו של ההון הקבוע ( מכונות, בנינים) הולך וגדל בניגוד להון הנייד ( שכר פועלים) . "הפתרון" של הבורגנות הוא לפגוע עוד יותר במרכיב של השכר ובכך אומנם לפעול כנגד ירידת שער הרווח, אך להחריף את המשבר הכלכלי בכללותו. הבורגנות למעשה בכל מקום נמצאת במלכודת. או שתנסה להיאבק במגמה של שער הרווח לרדת, בדרך של קיצוצים נרחבים ואבטלה היוצרת מאבק מעמדי שילך ויחריף עם החרפת המשבר. או שתנסה למנוע את המאבק המעמדי ואת המשבר בדרך של פגיעה ברווחים שלה. הנטייה הברורה שלה היא לפעול בדרך הראשונה.

במאמר הבא מייק ברוק הבוחן את התיאוריות של רוברט ברנר, להן קהל קוראים גדול באנגליה, מתייחס לסיבות של המשבר בקפיטליזם כאשר הוא בוחן שאלות כנטייה של שער הרווח לרדת ולעודף הייצור. מאמר זה הנו תרומה לויכוח בין המרקסיסטים. אין הוא מאמר קל לעיכול, אך המאמץ כדאי.
 

ההיסטוריון המרקסיסט רוברט ברנר כתב על מצבה של הכלכלה העולמית מאז מלחמת העולם השנייה מחקר ההופך בזמן האחרון להיות מאוד פופלרי בקרב השמאל. עבודתו על נושא זה הופיעה ב"ניו לפט ריוויו" תחת הכותרת "כלכלה גלובלית בצרות"( מס' 229/1998). מאמר זה עבר שינויים בצורת ספר שהופיע בשם: הפריחה והבועה", אשר הודפס ב2002.

בהקדמה למאמר בניו לפט ריוויו פרי אנדרסון מהלל את ברנר כאשר הוא מכריז כי ברנר הוא יורשו של מרקס. אכן ברנר כתב מחקר מקיף, מסקנותיו מעניינות ויש לקחת אותו ברצינות.

כנגד תיאורית סחיטת הרווח.

ברנר מתחיל יפה. בין 1970 ובין 1990, הוא כותב, שער הרווח של המדינות הידועות כ ג'י 7 יחדיו היו באופן ממוצע כ40% פחות מאשר היו בין 1950-1970. ( עמ' 7 בניו לפט ריוויו). זאת עובדה מרכזית.." הנפילה החדה בשער הרווח, מקבילה לנפילה הדומה בהשקעות ובתוצר. זאת הסיבה לדעתי לנפילה בייצור וגורם מרכזי בגידול באבטלה". קשה להתווכח עם ממצא זה. אם הקפיטליזם בנוי על רווח הרי תנועת שער הרווח היא פעימות הלב של השיטה, והעובדות תומכות בממצא.

ברנר ממשיך הלאה ועוסק במה שהוא מכנה "ההסבר הצדדי של אספקה". הטרמינולוגיה שלו קצת מבלבלת. הוא מתייחס למעשה לתיאוריה שהמרקסיסטים האקדמיים הופיעו עמה בשנות השישים ומאז בעלי תיאוריה זו נותרו בעלי השפעה. מינוח טוב יותר לתיאוריות שלהם יהיה "סחיטת הרווח". אנשים אלו הבחינו בנפילת שער הרווח בשנות החמישים והשישים אשר הוליך למשבר של שנות השבעים.למעשה המשבר שיקף את סופה של תקופה ( 1948-1973) אשר אנו רואים עתה כתור הזהב של הקפיטליזם העולמי. תאורטיקנים אקדמיים אלו לא מאמינים כי ירידה זו ברווח האקטואלי-הממשי נגרמה על ידי מה שמרקס ראה כנטייה לנפילת שער הרווח, נושא שעוד נחזור אליו. הם ראו את שער הרווח וחלקו של הרווח בכלכלה המחושבת בהתאם להכנסה הלאומית כתוצאה של עליית השכר. אין אנו רוצים לעוות את טיעוניהם כאילו והם טוענים כי עליית השכר שבאה לכאורה מהשמיים היא שגרמה למשבר של הקפיטליזם. ספרים כמו של אנדריו גלין: "הקפיטליזם הבריטי, הפועלים וסחיטת הרווח 1972 " טענו כי הבעיה המרכזית הנה של עודף הצבר הון, אולם כי בקונטקסט של תעסוקה מלאה באופן יחסי במדינות הקפיטליסטיות המפותחות, הדרישות המיליטנטיות של הפועלים יכלו להיות הגורם שדחפו את השיטה למשבר. בכך הם התייצבו עם השקפה דומה להשקפתם של בעלי ההון.

הקונצפציה של עודף הצבר הון נלקחה מהערות שוליות שנכתבו על ידי מרקס: "עודף הייצור של ההון, לא של סחורות אינדיבידואליות-אף כי עודף ייצור כולל תמיד עודף ייצור של סחורות- הוא למעשה עודף הצבר הון. כדי להעריך מה זה עודף הצבר.. יש להניח שהוא מוחלט... עודף יצור יתהווה כאשר הכנסת הון נוסף לשם ייצור ייתן 0 רווח נוסף. המטרה של הייצור הקפיטליסטי, הנה התפשטות עצמית של ההון, דהינו של נישול העבודה העודפת, ייצור של ערך עודף רווחי. בנקודה זאת בה ההון הגדל מייצר בדיוק או אף פחות, ערך עודף מאשר הוא ייצר לפני שגדל, יהיה עודף ייצור מוחלט... בשני המקרים תהיה נפילה חדה בשער הרווח, אך הפעם זה הודות לשינוי בהרכב ההון, לא כתוצאה של התפתחות כוחות הייצור אלא משום עליית ערכו הכספי של ההון המשתנה , משום . עליית שכר" ( הקפיטל חלק שלישי עמ' 251 הוצאת פרוגרס מוסקבה). אפשרות רחוקה זאת של משבר כתוצאה של עליית שכר ולא עודף ייצור כפי שמרקס כתב בקטע זה וההיסטוריה של המאה והארבעים השנים האחרונות הוכיחו, היא אפשרות תיאורטית בלבד שמעולם לא התממשה.

שלושים שנה לאחר כתיבת ספר זה, אין אנו מעונינים להאשים את בעלי התיאוריות האלו כאילו הם עומדים ומאשימים את הפועלים במשבר. אנו פשוט מבקשים להסביר כי עמדה זו מוטעית. ברנר מסכים עמנו והביקורת שלו על התיאוריה של סחיטת הרווח היא מעולה.

ראשית הוא מפתח את הארגומנט של הקינסיאני השמאלי קאלקצי כי בתקופת שפע, הקפיטליסטים עושים יותר כסף. הם עושים כן לא משום שהם עובדים יותר שעות, אלא משום שהם מנצלים טוב יותר את ההון, הם מורידים את העלות ומגדילים את הרווח. הם עושים כן למרות עליית השכר. בתקופת שפע מייצרים יותר ומכך נהנים הן בעלי ההון והן פועלים ועל כן לא מתפתח בתקופה כזו מאבק מעמדי.

שנית, טוען ברנר, כאשר המשכורות עולות, בעלי ההון נוטים להחליף עבודה בהון קבוע על מנת למנוע דרישות שכר. עליית רמת החיים של העובדים מביאים להתפתחות המצאות טכנולוגיות הגורמות להטיית שווי המשקל של הכוח לטובת בעלי ההון.

ובנוסף, ההון תמיד יכול להגר. כאשר ההון מהגר ניתן לייבא עבודה זולה על מנת להוריד את כוח המיקוח של מעמד הפועלים בכללותו.

בחלק הבא של כתיבתו מדגיש ברנר מספר נקודות:

"האוניברסליות של הנפילה הארוכה", אף אחת מהמדינות הקפיטליסטיות המפותחות לא הייתה מסוגלת להתחמק מהנפילה לתקופה ארוכה. לא אלו בהן הייתה כלכלה חלשה עם מעמד פועלים חזק כבאנגליה. גם לא אלו עם כלכלה חזקה ותנועת פועלים חלשה כיפן.( מאמר עמ' 22)

שנית : בכל המדינות כאחת "כל הכלכלות במדינות הקפיטליסטיות החלו בו זמנית לעבור את תהליך המשבר הכלכלי העמוק שהחל בין השנים 1965 ל. 1973 הן גם עברו באותו זמן האטה בפעילות הכלכלית בין השנים 1970-71, 1974-5, 1979-82, ו1990-91. " ( מאמר עמ' 22). כיצד ייתכן שואל ברנר כי ארצות שונות עם התפתחות מאבק מעמדי שונה, מייצרות את אותה תוצאה כלכלית גלובלית?

שלישית: המשך של המשבר: " העובדה כי המשבר נמשך תקופה כה ארוכה עושה שמות בתיאוריה של "האספקה הצדדית". קשה מאוד להאמין כי דרישות השכר של העובדים היו כה אפקטיביות שגרמו להאטה בייצור לתקופה של עשרים וחמש שנים"( שם עמ' 22).

אלו הם אכן נימוקים מרקסיסטים התואמים לרוחו של מרקס אשר הסביר כי התנועה של השכר במעגל של פריחה-האטה, היא עצמאית ולא גורם מתנה. מרקס הבחין כי הפועלים יכלו להשיג יותר שכר בתנאים של תעסוקה מלאה, לעומת זאת הם היו במצב קשה כאשר הייתה האטה ואבטלה ובעלי ההון יכלו להשתמש בכוח עבודה זול להחליף את הקיים. משמע תנועת השכר שיקפה את המעגל של פריחה-האטה ולא היא שגרמה למעגל זה.

יש על כן לשיטתו של ברנר , העומד עד כה על העמדה של מרקס , משבר של הרווח שלא נגרם על ידי הפועלים האנוכיים. אולם מכאן והלאה ברנר דוחה את ההסבר של מרקס וכותב:" החסידים של התיאוריה המרקסיסטית, טועים ( בהסבירם כי המשבר נובע מנפילת שער הערך) כאשר הם מצביעים על הנטייה של הכלכלה להגדיל את הייצור ביחס הפוך להשקעה בעבודה אשר כתוצאה מביאה לנפילת שער הערך ( מאמר עמ' 11).

בחלק שלישי של הקפיטל מסביר מרקס (בעמ' 212): "זהו פשוט ביטוי נוסף להתפתחות של הייצור החברתי על ידי העבודה, המופגנת בדיוק בעובדה שאותו מספר של עובדים, זאת אומרת פחות עבודה הופכת יותר חומרי גלם למוצרים, הודות לגידול בהון הקבוע". עבור מרקס איפה נפילת שער הרווח מתרחשת לא משום שהייצור גדל באופן איטי אלא מסיבות ההרכב האורגני של ההון. נעקוב אחר עמדתו של ברנר ונסביר יותר את התיאוריה של מרקס.

הדינמיקה של הקפיטליזם:

המרקסיסטים טוענים כי הקפיטליזם הנה שיטה הבנויה על רווח. רווח הוא פשוט עבודה שלא שלמו עבורה. מרקס בוחן את הערך המוסף על ידי הפועלים בתהליך הייצור . הוא מחלק ערך מוסף זה בכל יחידות עבודה, או בכל זמן שהפועל עובד, לשני חלקים. העבודה ששלמו עבורה בצורה של שכר, והעבודה שנוכסה על ידי המעביד ללא תשלום. הפועל אינו מקבל עבור העבודה שהשקיע אלא עבור כוח העבודה בו משתמש בעל ההון. במילים אחרות הפועלים מקבלים שכר על מנת לקיים אותם בתנאים ההיסטוריים ובמקומות בהם הם חיים. הפועלים מנוצלים משום שהם מייצרים יותר ערך מאשר הם קיבלו בצורה של תשלום שכר עבור כוח עבודתם. על כן חלק מעבודתם עבורה לא שולם הולך לבעל ההון. רנטה, ריבית ורווח הן הצורות שלובש עודף הערך המיוצר על ידי הפועל.

עבור מרקס, הסחורות ככלל, כולל כוח העבודה, נמכרות במחירים הולמים לערכיהם במובן של זמן העבודה החברתי המושקע בהם. אולם ערך הסחורה גם כולל את העבודה הלא ישירה שהושקעה בהם. המחיר אינו רק כסף החוזר לפועל כשכר, והערך העודף המתחלק בין הקבוצות השונות של הקפיטליסטים. הוא כולל גם את הפחת של המכונות בהן עובדים הפועלים והמבנים מתוכם הם עובדים. לחלק זה קורא מרקס ההון הקבוע(סי) , משום שהם מעבירים את ערכם לסחורות מבלי שיעברו שינוי. החלק שהולך לשכר מרקס מכנה הון משתנה ( וי) משום שכאשר העובדים מייצרים הם יוצרים באותו זמן גם ערף עודף. ולבסוף יש גם הערך העודף( אס).

מרקס טען כי הנטייה המרכזית של השיטה הקפיטליסטית היא הצבר הון. משמע בעלי ההון נאלצים להשקיע מחדש את מרבית הערך העודף . מדוע ? משום שהם מתחרים זה בזה. כדי להתחרות הם חייבים להציע סחורות במחיר זול יותר. כדי לעשות כן יש צורך לייצר את הסחורות בפחות זמן. מבחינה היסטורית התפקיד המתקדם של הקפיטליזם הוא להעלות את הפרודוקטיביות של העבודה על ידי השימוש במדע ובמכונות החוסכות זמן. במונחים מרקסיסטים ייצור ערך עודף יחסי.

להשקפת מרקס הקפיטליסטים אינם ממציאים המצאות טכנולוגיות כדי להוריד במחיר, ( אף כי זו התוצאה של החידושים), אלא בניגוד לתיאורמה של אוקושיו, הם ממציאים על מנת להעלות את הרווח. התוצאה אינה פרי רצונו של בעל הון זה או אחר, אלא של כוחות שהקפיטליסט האינדיבידואלי אינו מודע להם. בעל ההון הראשון המביא טכניקה חדשה המגדילה את הייצור יכול למכור את הסחורות במחיר הישן היותר גבוה המייצג את זמן העבודה ההכרחי הקודם מבחינה חברתית. באופן אלטרנטיבי , בעל ההון יכול להוריד במעט את המחיר על מנת למכור כמות גדולה יותר של סחורות כתוצאה מייצור מהיר יותר של הסחורות. בכל מקרה הקפיטליסט בעל ההמצאה מוכר מעל הערך האינדיבידואלי את המוצר שנוצר בזמן עבודה חברתי הכרחי שהשתנה עם הטכנולוגיה החדשה. בכל מקרה הוא עושה רווח יותר גדול ולכך כוונתו. מאין בא סופר רווח זה? הוא בא על חשבון בעלי ההון האחרים שמייצרים בשיטות מיושנות ועל כן מבזבזים זמן חברתי הכרחי. כאשר הטכנולוגיה החדשה הופכת הנורמה נעלם הסופר רווח והסחורה נמכרת בהתאם לערכה היותר נמוך עתה.

הייצור של ערך עודף יחסי הוא תהליך המוזיל את הסחורות. זאת התוצאה לא הכוונה. יש לזכור זאת כאשר עתה אנו פונים לעסוק בתיאורמה של אוקישיאיו ולניתוח עבודתו של ברנר.

תהליך ההצבר קשור בגידול חלקן של המכונות. משמע חלקה של העבודה (וי) יורד ומוחלף בהון הקבוע.(סי) אנו כאן מפשטים אך נחזור ונגע במחשבתו הדיאלקטית של מרקס מאוחר יותר. ההצבר הוא מה שמרקס קרא הגידול בחלק האורגני של ההון, דהינו יותר הון מושקע בחלק הקבוע מאשר המשתנה. ההון הקבוע גורם לפועל להיות יותר פרודוקטיבי והוא מעביר עת הערך למוצר. עבור בעל הון עבודתו כשם שהשקעה במכונות היא פשוט הוצאה.הצבר ההון פירושו כי הבוס יכול לנצל יותר, אך זה יעלה לו יותר וזה מעלה את הבעיה של נטיית שער הרווח לרדת.

"זהו החוק החשוב ביותר של הכלכלה הפוליטית, והחשוב ביותר להבין. זהו החוק החשוב ביותר מבחינה היסטורית. זהו חוק שלמרות פשטותו,עד כה לא נתפס במלואו ולא הובע במדויק". כך הציג מרקס את תגליתו בדבר נטיית הנפילה של שער הרווח ( גרונדריס עמ' 748). מדוע זה כה חשוב? מה נטייה זו גורמת שליטה הקפיטליסטית? מה השפעתה על המשבר הקפיטליסטי? ברנר עשה לנו שרות חשוב כאשר שם חוק זה במרכז הבמה כאשר הוא מסביר את התופעה של התפתחות הקפיטליזם לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מוכיח למעשה כי המשבר של הכלכלה העולמית היא המשבר של הרווחיות.

פעמים רבות נאמר כי המשבר של הקפיטליזם הוא המשבר שנובע מעודף ייצור. אין פירושו של דבר שאכן יותר מדי נוצר, אלא כי יותר מדי נוצר שלא ניתן למכור לפועלים. וכיצד זה ייתכן? זה אפשרי משום שהקפיטליזם בנוי על רווח. משום שהקפיטליסט אינו משלם לפועל את מלוא פרות עבודתו. מרקס כתב: "תנאי הניצול הישירים והאפשרות לממש יחסי ניצול אלו אינם זהים. הם שונים לא רק במקום ובזמן אלא גם בהגיונם. הראשונים מוגבלים בכוחות הייצור החברתיים, האחרים נקבעים ביחס פרופורציונלי בין ענפים שונים של הייצור ושל כוח הצריכה החברתית. זה האחרון אינו נקבע על ידי כוח הייצור המוחלט, או על ידי כוח מוחלט, אלא על ידי כוח הצריכה המבוסס על התנאים האנטגוניסטיים של החלוקה המקטינים את הצריכה של מרבית החברה למינימום בתוך גבולות מאוד צרים. זה מוגבל גם על ידי הנטייה של ההצבר, של התרחבות ההון ושל יצירת ערך עודף נוסף ( קפיטל חלק 3 עמ' 249). קטע זה הוא חלק מהדיון של מרקס בנפילת שער הרווח. במילים אחרות הרדיפה אחר הרווח והנטייה לנפילתו הוא היוצרים את הבעיה שלפניה ניצבים הקפיטליסטים של כיצד לממש את הצבר ההון.( של מכירת הסחורות). קושי זה נובע ממה שכיננו עודף ייצור.

ברנר יראה בעודף הייצור גורם חשוב בבעיה של הכלכלה הקפיטליסטית בתקופה שלאחר כלכלת המלחמה, שכן זאת היא הצורה בה מופיע משבר הרווח כפי שמרקס ראה בבהירות כה רבה. נאמר פעמים רבות כי הקפיטליזם במשבר משום שהפועלים אינם יכולים לצרוך את מה שמיוצר משום שהם מוגבלים בשכרם. לבוסים יש שתי אפשריות מה לעשות בערך העודף. הם יכולים להשתמש בו על ידי קניית סחורות לוקסוס שאין ידם של הפועלים משגת: רולס רויס, שעוני רולקס, קוויאר. הם גם מוציאים על חימוש ניכר, או כלי עבודה כדחפורים שאין הם מצפים שהפועלים יקנו בניגוד לפטישים ומקדחות יד. שוק זה של ההון רק מגדיל כמובן את הסתירה בין מה שהפועלים מייצרים ומה שהם יכולים לקנות.

מרקס כתב כדלקמן על שאלת חוסר הצריכה: " זאת טאוטולוגיה לאומר כי המשברים נוצרים מחוסר דרישה או העדר קונים אפקטיביים... כי הסחורות אינן נמכרות פירושו של דבר שקונים לא מצאו צורך בהם... אם מישהו מבקש להעניק לטאוטולוגיה זו הצדקה, הוא יכול לעשות כן על ידי הכרזה כי מעמד הפועלים מקבל חלק קטן מדי במה שהוא מייצר. יש לזכור כי המשברים תמיד נוצרים בתקופה שבה עלו המשכורות ומעמד הפועלים קיבל חלק יותר גדול ממה שהוא ייצר. ( קפיטל חלק 2 עמ' 214-5).

ביחס לטיעון של השוק המוגבל, הרי לנין הקדיש חלק ניכר מזמנו בתקופה מוקדמת לחייו הפוליטיים , כדי לסתור אותו. מתנגדיו היו הנרדונקים אשר טענו כי הקפיטליזם לא יגיע לרוסיה משום השוק המוגבל שהיה קיים. לנין ומרקסיסטים אחרים טענו כי הקפיטליזם יוצר את השוק. בעבודות כמו "ההתפתחות של הקפיטליזם ברוסיה", לנין טען כי בואו של הקפיטליזם הורס את אופן הייצור הקיים ברוסיה של ויכריח את האיכרים לקנות ולמכור בשוק כדי להתקיים. כי הקפיטליזם יפריד בין אנשים ובעלות על הייצור בחקלאות ויהפכם לפועלים התלויים למחייתם במכירת כוחם לבעלי הון בעלי אמצעי הייצור המודרניים, וכי פועלים אלו יהיו האוונגרד של המאבק כנגד הצאריזם. הנרדוניקים ראו בצדק כי הקפיטליזם מרושש את האיכרים הקטנים, אך הם טענו בטנתם כי הקפיטליזם מקטין את השוק. בפועל הקפיטליזם יוצר את השוק אך שוק מאוד בלתי שווה.

איך על כן להבין את המשבר. אין טעם לחפש אותו בירידה של אפשרות הצריכה של רוב החברה, זהו אפיון שקיים כל הזמן בקפיטליזם שבלעדיו השיטה גם לא תתקיים. למעשה אנו יודעים כי משכורות עולות לקראת סיום הפריחה הכלכלית כאשר יש מצב של תעסוקה מקרובה למלאה, ואין טעם לחפש בתקופה כזו את הסימנים של עודף ייצור. כל זה מוכיח כי האומר כי המשבר הקפיטליסטי נוצר על ידי עודף הייצור אינו מסביר הרבה. מה שמופיע כמראה של עודף הייצור הוא נפילת שער הרווח ותופעה זו ניתנת לניתוח וניבוי.." שער הרווח הוא הכוח המניע את הייצור הקפיטליסטי. דברים מיוצרים רק כל זמן שניתן לעשות מהם רווח" ( קפיטל חלק 3 עמ' 259).

כפי שהראנו מרקס דן בשאלה של ייצור עודף ועודף הצבר ( ייצור עודף של הון) בכתיבתו. הוא עוסק בכך בקונטקסט של נטיית שער הערך ליפול בחלק השלישי של הקפיטל. מרקס ראה עודף הצבר כאפשרות רק משום שהרווח הוא המניע של הייצור הקפיטליסטי. מהציטוט של מרקס אותו הבאנו קודם רואים כי עודף הצבר ייתכן רק משום שהוספת קפיטל אינה מגדילה את הרווח אלא היא אפילו יכולה להוריד אותו.

באותה מידה התחרות בין הקפיטליסטים חשובה. אולם רק כמוציאה אל הפועל את חוקיות השיטה." תחרות יכולה לדכא באופן תמידי את הרווח בכל ענפי התעשייה, זאת אומרת את שער הערך הממוצע, רק במידה שנפילה קבועה של שער הערך מקבלת כוח של חוק הקיים קודם ולמרות התחרות. התחרות מוציאה לפועל את החוקים הפנימיים של ההון ועושה מהם הכרח עבור הקפיטל הפרטי, אך אין היא יכולה להמציא אותם. לנסות ולהסביר את נפילת שער הרווח כתוצאה של התחרות מעיד על חוסר הבנה" ( גרואנדריס עמ' 752)

מרקס עוסק בכוחות המנוגדים לנטיית שער הערך ליפול בשלושה פרקים בחלק השלישי של הקפיטל. החלק הראשון הנקרא "החוק כשלעצמו". הפרק השני נקרא "השפעות מנוגדות" והשלישי נקרא:" הצגת הסתירות הפנימיות של החוק".אנו רואים שלדעת מרקס לא תמיד ייפול שער הרווח. הנטייה של שער הרווח ליפול היא כוח הפועל על הקפיטליזם אך היוצר גם כוחות מנוגדים היכולים אפילו לסחוב את שער הרווח כלפי מעלה. הבה ונבחן ביתר פרטים את אשר כתב מרקס. ראשית יש נטייה לניצול יתר. אם הקפיטליסט יכול להכריח את הפועל לייצר כפול באותו זמן הרי כל סחורה אינדיבידואלית תכיל פחות עבודה ותעלה פחות. אם סחורות אלו הן חלק מסל הקניות של העובדים, הרי הפועלים יוציאו פחות זמן על ייצור של סחורות למחייה וייצרו יותר ערך עודף, זהו התהליך של ייצור הערך העודף היחסי אותו כבר הזכרנו. ברור כי אם מחיר הוופל המצופה יפול אין אתה מרגיש מבחינה חומרית טוב יותר, אולם הגברת הייצור ממשיכה ומרקס מניח כי המשכורת אינה עולה ( במושגים של כוח קנייה) ועל כן הגדלת הפרודוקטיביות של הפועלים רק מגדילה את הערך העודף.( ניצול מוגבר). זה מושג על ידי הורדת מספר השעות שהפועל משתמש בהן כדי לייצר את קיומו של כוח העבודה ומקדיש יותר שעות לייצור שרווח עבור הבוס..

שנית מרקס מניח כי הסחורות נמכרות בממוצע בערכן. הוא היה מודע לעובדה שלא תמיד זה כך.למעשה הוא ידע וציין בפרטים רבים ומדויקים את הצורות של הניצול לרעה של השיטה, הוא ידע כי כוח העבודה נקבע על ידי מאבק מעמדי ויש לו אלמנט מוסרי והיסטורי. על כן הורדת השכר מתחת לערך כוח העבודה הוא אלמנט חשוב בהגדלתו של שער הרווח.הפעם לא על ידי הכרחת הפועלים לייצור יותר אלא על ידי פחות תשלום שכר. והאפשרות השלישית היא על ידי הוזלת ההון הקבוע. כפי שהאלמנט של ההון המשתנה יכול להיעשות זול יותר על ידי הגברת הייצור על ידי העבודה הרי יכול להיות מצב של ייצור מכונות רבות מאוד, כאשר כל מכונה עולה פחות. על אף שהפועל עובד על יותר חומר גלם בזמן הנתון, כל חלק מיוצר עולה פחות משום שלוקח פחות זמן לייצרו. הורדת מחיר ההון הקבוע קשור בהקטנת ערך הקפיטל הקיים אשר מתרחש עם התפתחות התעשייה." זהו אלמנט הפועל לבלימת נפילת שער הרווח, אף כי בתנאים מסוימים הוא יכול לפעול כנגד הרווח על ידי הורדת חלק ההון הנותן רווח. זה מוכיח שוב כי אותן השפעות הגורמות לשער הרווח ליפול, הן גם שפועלות על מנת לרסן נפילה זו." ( חלק שלישי עמ' 236)

הניתוח של מרקס הוא יותר מעמיק מאשר ברנר חושב: " יש אפשרות שהרווח יגדל על אף ששער הרווח ירד כל הזמן. הראנו כי אותם הכוחות הגורמים לשער הרווח ליפול מביאים להצבר הון מוגבר ולהגדלת הכמות של הרווח" (קפיטל חלק שלישי עמ' 224-5). בחלק השלישי של הקפיטל, מרקס אף מתייחס לחוק זה כאל " חוק של חרב פיפיות המוריד את שער הרווח אך מגדיל את הכמות של הרווח בעת ובעונה אחת" ( עמ' 220). שנית " הוספת עבודה המביאה לייצור מוגבר של סחורות יכולה ליצור מצב בו שער הרווח נשאר קבוע אף כי המחיר של כל סחורה נופלת הודות לייתר פרודוקטיביות העבודה ויוצרת מצב של גידול בסחורות הזולות. למשל אם הגברת הפרודוקטיביות פועלת בו זמנית על כל הסחורות כך שמחירה הסחורה נקבע באותו יחס של הגדלת הפרודוקטיביות של כוח העבודה, כאשר בו זמנית מצד שני, היחסים ההדדיים של האלמנטים השונים הקובעים את מחיר הסחורה נותרים בעינם." ( קפיטל חלק שלישי עמ' 230).

על כן שער הרווח יכול ליפול, והוא למעשה נופל בזמן שהרווח הגולמי גדל. בנוסף המסה ( הכמות) של הרווח מקבלת את הביטוי של ערכי שימוש ( עושר) שלוקח פחות ופחות זמן לייצרו ועל כן לכל מוצר יש פחות ערך ( חליפין) בפני עצמו.

. ברנר מזכיר את האלמנטים אותם מזכיר מרקס הפועלים לעלות את שער הרווח אותם הזכרנו, הגורמים להעלות את הפרודוקטיביות של העבודה ולהוזיל את מחיר הסחורות. זה מביא להורדת מחיר במעגל הייצור שכן בהכנסה הלאומית, מכירת מוצר עבור קפיטליסט אחד פרושה אפשרות קנייתה על ידי קפיטליסט אחר. בזמן שמרקס מניח שיש נטייה היסטורית של שער הרווח ליפול, ברנר מניח שיש נטייה היסטורית של שער הרווח לעלות מבלי שיש גורמים הפועלים בכיוון הפוך. ומהי ההוכחה שלו? הוא מפנה אותנו לנוסחה מתמטית בעבודתו של אוקישאו.

תיאורמת אוקישאו קובעת כי טכניקות חדשות נוטות להעלות את שער הרווח. הכיצד? המצאה מוכנסת לשוק רק אם היא מורידה את המחיר. מאחר ורווח הוא הפער שבין הכנסה והוצאות, מחירים יורדים בזמן שהכנסה נותרת בעינה.וכי מדוע שתשתנה? על כן הרווח מוכרח לעלות. אם רווח של חלק של בעלי ההון גדל בזמן שהרווח של אחרים נשאר קבוע הרי בסך הכל גדל הרווח. האלטרנטיבה היא שההמצאות תורדנה את שער הרווח. אולם האוטפוט( ייצור) של אחד הוא האינפוט( צריכה) של השני המחיר יורד בזמן שההכנסה נותרת קבועה.על כן שוב הרווח מוכרח לעלות". בהתאם לתאורמה זו מרקס שוגה כאשר הוא מתעקש כי הורדת מחיר אינה המוטיבציה. "אין הקפיטליסט מתנדב להכניס המצאות, גם אם הן תבאנה להגברת הייצור כל זמן שהמצאה זו מורידה את שער הרווח" ( חלק שלישי של קפיטל).

יש משהו מוזר בתיאורמה זו. מה פרוש "מתנדב להכניס טכניקה חדשה"? מה הם התנאים המביאים לכך שטכניקות חדשות תוכנסנה באופן התנדבותי? אוקישאו מתחיל ומספר לנו מה הקפיטליסטים חושבים ומה הם רוצים ומה הם עושים לפי רצונם ( זה נקרא יסודות המיקרו, גישה פופולרית בקרב מרקסיסטים אקדמיים המכנים עצמם מרקסיסטים אנליסטים. למעשה זהו שיקוף של מתודולוגיה אינדיבידואליסטית הרואה בחברה כבנויה על רצונם של האינדיבידואלים בתוכה. בכך הקוראים בוודאי מזהים את הפילוסופיה של האידיאליזם, הקביעה כי הכרה היא הראשונית וקובעת את ההוויה.).

בניגוד להם מרקסיסטים מתחילים בניתוח של אופיו של ההון כביטוי לערך המתרחב ויחסו למעמד הפועלים. מרקס לא עסק בפסיכולוגיה של הקפיטליסט האינדיבידואל המאמין כי הכרתו קובעת את תנאי החיים. ביקורת זאת גם מופנית לניתוחו של ברנר, כפי שנראה. " הדרך בה החוקים האימננטיים של הייצור הקפיטליסטי מתבטאים בתנועה של ההונות הפרטיים. הדרך בה הם מבטאים עצמם כחוקים הכרחיים של תחרות ובכך נכנסים להכרתו של הקפיטליסט בצורה של מוטיבים נושא זה נמצא מחוץ לחקירתנו" ( קפיטל חלק ראשון)

הנקודה השניה לגבי התיאורמה של אוקישאו היא הטענה כי שער הרווח חייב כל הזמן לעלות. זה לא מה שקורה במציאות. זה לא מה שהסטטיסטיקה מראה. זה לא מה שקורה בעולם הממשי. הסיבה שתיאורמה זו נכתבה והיא פופולרית היא הסיבה העתיקה של הניסיון להוכיח כי מרקס טעה.

שלישית על אלו המצאות אנו מדברים? כלכלנים מדברים על שני סוגים של המצאות חדשות. המצאה בתהליך המוגדר כיצור מוצרים ישנים בתהליך חדש. מאחר והמצאה מסוג זה היא המקטינה את המחיר, נראה כי הוא מתכוון לסוג זה. אולם יש גם המצאה במוצר ומשמעותו של זה של ייצור מוצרים חדשים בדרכים הישנות. מטרתו אינה להעלות את שער הרווח אלא למצוא שוק חדש. מה השפעתו על שער הרווח אינה נקבעת מראש ויכולה ללכת לכיוונים הפוכים. גם במקרה הראשון של המצאת תהליך חדש, הרי התוצאות לא ברורות. כפי שנדמה לכלכלנים "תיאורטיים" כאוקישאו. בעולם הממשי, המצאות הן בתהליך של ניסיון וטעויות. בעולם של אוקישאו אין כל אי בהירות. הקפיטליסטים בוחרים את הטכנולוגיות החדשות והמוצלחות מהמדף. בעולם הממשי המצאות הן עניין של למידה תוך ניסיון. זהו סיפור ישן החוזר לפחות לתקופת של הנולים המכנים, כאשר המכונות בהתחלת התהליך לא פעם היו יותר איטיות מאשר השיטות הישנות. התפיסה של אוקישאו של השראה המוליכה לתוצאות מידיות הנה מנוגדת לעולם הממשי בו זרם דקיק של המצאות מתקבלות באופן מאוד הדרגתי.

רביעית: המודלים המתמטים בהם משתמש אוקישאו עבור התיאורמה שלו מופשטים לחלוטין מההון. לעומת זאת גישתו של מרקס בדבר גידול בהון הקבוע מבוסס על המציאות עצמה בה הרכב האורגני של ההון עולה ולכן יש נטייה ממשית של שער הרווח ליפול. לעומת זאת האבסטרקציה של אוקישאו מתעלמת מכך. "כאן אנו נתעלם מהמכשירים הממשיכים להתקיים לאורך זמן", מכריז המאמר במלון הכלכלי "פאלגרב" אודות התיאורמה של אוקישאו שנכתב על ידי אוקישאו עצמו. אין כל פלא שבתנאים אלו הוא משתמש במתמטיקה כדי להוכיח ששער הרווח חייב לעלות.

חמישית:, עליית הפרודוקטיביות יכולה להוזיל את מחיר ההון הקבוע. זהו אחד מהמנגנונים הפועלים כדי להאיט את נפילת שער הערך. מספר המכונות הולך וגדל אך ערך החליפין גדל הרבה יותר לאט.ברור שבעולם הממשי מכונות מסוגים שונים ומשנים שונות עובדות בתהליך הייצור. לזה יש חשיבות ניכרת כאשר אנו בוחנים את הניתוח של ברנר. זה גם ברור שההון לא עובר תהליך אחיד בו זמני של הורדת ערכו בעזרת התקדמות טכנולוגית, כפי שמרקס הסביר. אולם בדיוק את זאת מניח אוקישאו. ההוכחה המתמטית שלו בנויה על משוואות בו זמניות לפיהן הערך המופחת באוטפוט מייד מתבטא באינפוט. בעולם הממשי , מכונות אשר נקנו לפני שנים עוברות תהליך של הפחתה של ערכן באופן מוסרי ( מחירן נופל מתחת לערכן האינדיבידואלי כפי שנקבע בעבר). הקפיטליסטים מגלים זאת מתוך הניסיון ולא באופן מיידי.

שישית וזה קשור לנקודה הקודמת. המצאות מתרחשות בזמן אמת כפי שכבר הסברנו זאת כאשר עסקנו ביצירת עודף ערך יחסי שאינו מתרחש מיידית אחר ההמצאה. לעומת זאת העולם עבור אוקישאו הנו פנטזיה המנתקת מהתהליך הממשי של הצבר ההון..

.ובכן מה ברנר חושב גורם לרווח ליפול?

ברנר מסכים עם מרקס כי שער הרווח נוטה ליפול עם הזמן. הוא טוען כי נטייה זו הנה עובדה מרכזית בכלכלה שלאחר מלחמת העולם. אולם יש לו חוסר הסכמה יסודי עם מרקס מדוע זה קורה. הוא גם דוחה את ההסבר של סחיטת הרווח כהסבר. ובכן מהו הסברו?

" אני מתחיל מההנחה כי במצב של יחסים חברתיים קפיטליסטים, ההכללה של הנורמה האינדיבידואלית של מקסימום רווח בתנאים של תחרות נוטים לגרום לגידול בכוחות הייצור ובסך הפרודוקטיביות, ואם תוצאה זו, ובהנחה שהמשכורת נותרת יציבה, הן שער הרווח והן הכמות של הרווח עולה, כל עוד אין מכשולים על מימוש הרווח( מקבלים את עודף הערך בחזרה בדרך של מכירות)". "אולם מהיכרותנו עם השיטה הקפיטליסטית, אין לקבל שהמימוש יעלה תמיד יפה. הורדת המחיר על ידי החברות כדי להגדיל את הרווח היא היוצרת את התנאים לנפילתו של הרווח.היא המוליכה לבעיות בכלכלת המקרו "( מאמר עמוד 24).

הבה ונסכים עם ברנר כי השיטה יוצרת עודף ייצור. עבורו הנקודה המרכזית היא כי "החברות מורידות מחירים", זאת אומרת התחרות היא היוצרת את המשבר. אולם הסבר זה מנוגד למרקס שעבורו: " זה דבר אחד להתחלק ברווחים וזה דבר אחד לחלוטין להתחלק בהפסדים" כאשר הוא דן בשאלת עודף הצבר ההון, מרקס מכריז:" השער של הרווח לא ייפול כתוצאה מהתחרות בתנאים של עודף ייצור. בפועל הסיפור הוא הפוך.התחרות והמאבק בין הקפיטליסטים מתרחשת משום נפילת שער הרווח ומשום עודף הצבר ההון המתקיימת באותם התנאים" ( קפיטל חלק שלישי עמוד 252). ניתוחו של מרקס הגיוני. "נפילת שער הערך, היא היוצרת את התחרות בין בעלי ההון ולא להפך" ( חלק שלישי עמוד 256). בעלי ההון משתפים פעולה בזמן פריחה כלכלית ומחסלים זה את זה בזמן מיתון כלכלי.

כפי שראינו קודם, בתיאוריות של הערך העודף בקפיטל חלק שני עמוד 438 מרקס ציין" כך אדם סמית אמר: כתוצאה של הגידול בהון והתחרות בין הקפיטליסטים אשר מלווה אותה, וכפי שרקרדו הבחין, התחרות יכולה ליצור מצב שהרווח לא יגדל בענפים שונים, אולם אינה יכולה להוריד את כל שער הרווח".

ברנר למעשה מתנגד למגמה חשובה בתיאוריה של מרקס לפיה איננו מתחילים בשאלה מה הקפיטליסטים האינדיבידואלים מבקשים. אנו רואים את התחרות כמוציאה אל הפועל את חוקי השיטה. המאבק שבין הקפיטליסטים אינו תוצאה של רצונם לקפוץ מעל הגג אלא של משבר השיטה עצמה.

אין אנו מנסים לטעון כי ברנר חוזר על שגיאות ישנות של אדם סמית. אולם שורשי הבעיה שלו נמצאים שם. מה שחדש בניתוחו של ברנר שהוא מכניס את התפיסה בדבר מחירים שוקעים לתוך הניתוח המרקסיסטי. כלכלנים בורגנים לפני ואחרי מרקס הבחינו בין מחיר קבוע ומחיר נע. אין להבחנה זו חשיבות רבה עבור המרקסיסטים.מחיר קבוע הוא השקעה שערכה יורד במשך תקופה ארוכה יותר מתקופת ייצור אחת. מחירים קבועים כוללים מכונות ומבנים. במונחים מרקסיסטים הון קבוע המעביר ערכו למוצר דרך הפחתת הערך שלהם. אנו יכולים להתחיל בהנחה כי מכונה שעלתה מליון לירות אנגליות ועושה מליון פעולות מעבירה לירה אחת בכל פעם שעושה פעולה. אולם אין צורך להניח שההפחתה נעשית בקו ישר ואכן היא מפסידה לירה אחת בכל פעולה. כל אחד שקונה מכונית חדשה יודע שהיא הפסידה בערכה מייד עם רדתה לכביש. בנוסף לאלמנט הפיזי יש אלמנט היסטורי. מחירה יורד מתחת לערכה והיא גרוטאה מבחינת מחירה בזמן שעוד ניתן לנסוע בה. אולם הקפיטליסט חייב להוציא את הכסף שהשקיע בהון הקבוע לפני שיזרוק את המכונה..

מחירים נעים הם מחירים המוחזרים מייד עם הייצור. מחיר עבודה ומחיר חומרי גלם מהווים דוגמה לכך. בעל ההון המייצר "קיט קאטס" גורם לפועל לכסות וופל בשוקלד במשך עשר שניות .. הוא צריך לשלם לפועל וכן עבור השוקלד. כאשר הוא מוכר את הוופלות הוא יקבל מייד ( יממש) את השקעתו והסיבוב ממשיך מייד.

הקורא יכול לעמוד בקלות על ההבדל בין מחיר קבוע ונייד עבור בעל ההון. בהון הקבוע הכסף שלו נעול לשנים במכונות ובמבנים.. כלכלנים שעמדו על כך למעשה גם הסתירו אלמנט חשוב והוא ההבדל בין מחיר העבודה ומחיר חומר הגלם. עבור המרקסיסטים הן המכונות והן חומר הגלם שייכים לקטגוריה של ההון הקבוע ורק מחיר כוח העבודה להון הנייד. משום שרק עבודה מייצרת ערך עודף. מרקס נאבק קשות באלו שניסו לטשטש הבדלים אלו.

.מהם מחירים שוקעים? אלו הם מחירים קבועים שלא ניתן להחזיר אותם. למשל אם אני פותח עסק של פיצ'רייה, מלבד מבנה ואופניים , אני זקוק לתנור אפייה של פיצה ולפרסומת בצורה של כרוזים מדלת לדלת כדי שידעו על קיומי. יש שוק של יד שנייה של תנורי אפייה לפיצות. אני יכול למכור פיצות כאשר תנור האפייה רק מפסיד בערכו את מה שהוא מעביר לפיצות. אולם אם אני יוצא מהעסק אני אולי אמכור אותו במחירו אולם אני עומד להפסיד את כל ההוצאה על הכרוזים לפרסומת. הוצאות הכרוזים שלא השתמשתי בהם הם מחירים שוקעים.

קונצפציה זו של מחירי שקיעה פותחה בשנים האחרונות על ידי כלכלנים שעוסקים במציאות של התחרות. אני עומד להפסיד אם אני בורח מהתחרות משום שמחיר הכרוזים לא יוחזר לי והוא שקע.

נניח לברנר להסביר:" מה שקיים, מה ששולם עבורו, מה ששקע-הון קבוע שלא נכנס לתהליך ההצבר של ההון משום שזה אפשרי לחברות להשתמש במבנים ומכונות ללא כל עלות כל עוד שהם יכולים לעשות רווח ממוצע על ההון הנייד( עבודה, חומר גלם, ומוצרים לשיווק מיידי) הדרוש כדי לאפשר להם למנוע ממתחרים בעלי יכולת טכנית יותר גבוהה היכולים להוריד את המחיר של העלות הטוטלי אך לא של המחיר הנייד של כל מוצר"( ספר עמוד 11)

.הקונצפציה של מחיר שוקע יכולה להיות שימושית באופן שולי כאשר מלחמת מחירים פורצת או גם בתקופת שלום ( ברור שאין זו הסיבה שמרקסיסטים לומדים כלכלה). אולם קונצפציה זו מאבדת מערכה כאשר רוברט ברנר משתמש בה כבסיס של כל הניתוח שלו של התחרות בין הקפיטליסטים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההסבר של ברנר הוא כי המאבק בין בעלי ההון הנתפס כתחרות להורדת מחירים ( עמדתו של אוקישאו). הורדת המחירים מוליכה לעודף ייצור בתעשייה. ברנר מניח כי יש חברות שלא אמצו טכנולוגיות מודרניות ( נקרא להן מפגרות) ולעומת זאת יש חברות מוליכות בטכנולוגיות חדישות. " במקום להחליף את המחיר הקבוע לאוטפוט ( הייצור) של חברות המשתמשות בטכנולוגיות קיימות, הן מורידות את המחירים כאשר הן מרחיבות את היצור (אוטפוט) שלהן על חשבון של אלו המוכרים במחירים גבוהים, כאשר הם שומרים על שער הרווח הקיים ( מאמר עמוד 25). זה סביר. החברות החדשות מורידות מחירים. אך מדוע החברות הישנות לא מחזירות להם במלחמת מחירים? ברנר ממשיך את סיפורו " אם יש להם הון קבוע הסובל מירידת רווחיות כתוצאה מתחרות חריפה. אין הם עוזבים את קו היצור שלהם שכן לפחות הם יכולים לעשות על ההון הנייד שלהם-זאת אומרת על העבודה, חומרי הגלם והסחורות המיוצרות ונמכרות באופן מיידי את הרווח הממוצע הקיים, בעוד הם ממשיכים להשתמש בהון הקבוע שלהם.( מאמר עמוד 26). ברנר מסיים את הניתוח שלו כאשר הוא שואל כמה חברות שיש להן מחירים נמוכים ועושים רווח גבוה מהממוצע קיימות? והוא אומר:, אנו יודעים כי במידה שהמחירים המוזלים מובילים להורדה במחירים של אלו המייצרים בקו הקיים, כי המוצרים במחירם הנמוכים יספקו הכנסה גבוהה יותר לאלו שקנו מוצרים אלו מהם" ( מאמר עמוד 29). השאלה היא מי יעשה את הרווחים? והחישוב שלו הוא כי החדשים יכרסמו בישנים. במילים אחרות כי יש העברה כל הזמן מרווחי המייצרים במחירים הישנים לאלו המנהיגים בהורדת המחירים. הוא מסביר תהליך זה בעזרת הקונצפציה של מחיר שוקע. אלו המפסידים מהרווחים שלהם לטובת החדשנים משום שאין הם מוכרים במחירים הכוללים את השקעתם בהון הקבוע. רק מסיבה זו הם ממשיכים לעשות רווח אף כי קטן. קפיטליסטים אלו אינם יכולים לשים כסף בצד כדי להחליף את המכונות והמבנים. מדוע אם כן הם לא עוזבים? לדעת ברנר משום שהם לא יקבלו פרוטה בחזרה מההון שהשקיעו בהון הקבוע כי הוא יהפוך למחיר שוקע.

אולם הסבר זה הוא מלא סתירות. מחד המפגרים מוכרים במחירים שלא מכסים את ההון הקבוע אלא רק שכר וחומרי גלם. בכך הם למעשה מחקו את ההון הקבוע שלהם. אולם אם הם מחקו את ההון הקבוע שלהם איך הוא הפך למחיר שוקע?

למעשה ברנר מתייחס להון כאל חפץ בעוד שהון זהו יחס חברתי. מרקס התייחס לשלושת מעגלי ההון. בנקודה אחת הוא מתחיל בסכום של כסף. הוא הופך לאמצעי ייצור ולכוח עבודה. אלו נפגשים בתהליך הייצור. כאשר התוצר נמכר סכום הכסף הראשוני משעורך. הוא כולל את הרווח שנוצר מכך שפרות העבודה לא שולמו לעובד המייצר. זהו ההון של הכסף. המעגל השני הוא של הון יצרני המייצר את המוצר. המעגל השלישי הוא של ההון של הסחורות. הנקודה היא שאלו שלוש צורות שונות בהן מופיע ההון. אולם ברנר מתייחס להון רק כמכונה.

האם אין זה אפשרי כי התהליך אותו מתאר ברנר יתרחש בעולם הממשי? ללא כל ספק קפיטליסטים מסוימים מגלים כי ההון שלהם עבר תהליך של הפחתה. ערכו המקורי במונחים של זמן עבודה חברתי הדרוש ליצרו נהרס על ידי כניסה של בעלי הון חדשים עם פרודוקטיביות יותר גבוהה. על מנת לקבל את כספם חזרה, המפגרים נאלצים למכור בהפסד. כתוצאה אין הם זוכים לקבל חזרה את הונם שהושקע בהון קבוע. אנו מסכימים עם ברנר שזה יכול לקרות וזה קורה. אולם המרקסיזם טוען כי סתירה זו נפתרת על ידי הריסת הון המפגרים בדרך של פשיטת רגל. כשם שברנר מוצא שהתיאוריה של סחיטת הרווח היא שטות וכמותה התיאוריה שדרישות השכר מביאות למשבר, כך אנו טוענים כנגדו שקשה מאוד לקבל ברצינות כי בעלי ההון המפגרים הם שהביאו לשלושים שנות סטגנציה.

אפילו כלכלנים בורגנים מבינים שההון עובר דרך פזות שונות. הם משתמשים באנלוגיה של חימר כדי להצביע על נקודות הזמן השונות בחיי ההון. בשלב הסופי ההון הוא כסף. הוא גמיש הוא יכול להפוך לצי של מטוסי נוסעים, לבית חרושת של מכוניות או לחנות ברחוב אוקספורד. כאשר הוא הופך לשימוש בייצור ( למטרה של שערוך) הוא הופך להיות חרס- הוא מוצק לתקופה מסוימת. לאורך זמן יש פחת בערכים החיובים במאזן, אולם המשך מכירת הסחורות יביא להחלפת המכונות והמבנים. בעל חברת מטוסים שלא יצליח, יכול להפוך לבעל רשת חנויות. ההון ככסף זורם ויכול להגיע לכל סקטור. כך משתווה שער הרווח בין ענפי התעשייה השונים. לעומת זאת עבור ברנר הון קבוע יכול להיות רק מחיר שוקע לטווח הקצר, ואילו לטווח הארוך הוא יעלם או יעבור לסקטורים יותר מפותחים.

האם המרקסיסטים מקבלים את האנלוגיה לחימר? לא לחלוטין. יש תועלת בכך שמצביעים על ההון ושימושו לטווח הקצר והארוך. הבעיה היא שקונצפציה זו הנה פשטנית מדי. כלכלנים בורגנים מתייחסים לתהליך הייצור של ההון כאל דבר( חפץ) . זה מפחית מעושר ומורכבות הכלים הקפיטליסטים. רוב הקפיטליסטים הם הבעלים של בניינים ומכונות כמזלגות, משאיות ועוד. כולם כלים משנים שונות ומתבלים בזמנים שונים. ומה בכך? אנו חושבים כי הקפיטליסטים מנסים להשיג את מחיר ההון הקבוע שלהם, אף כי לא תמיד מצליחים משום שיעור הפחת של ההון אולם אנו טוענים כי תהליך אין סופי זה של הריסת הון שהוא תוצאה הכרחית של התקדמות ההון, לוקח את הצורה של חברות שנכשלות. יתר על כן משום שהמכשירים מוחלפים בקצב שונה, אין חברות מפגרות פשוט מפסיקות להתייחס את ההון שלהם כסטוק..

.ההבדל היסודי בין עמדתו של ברנר ושל מרקס היא בדיוק בנקודה זאת. בעלי הון שלהם מכונות מיושנות אינם יכולים לשרוד לעד כפי שברנר מאמין. בפועל היה הרס מסיבי של הון בין השנים 1970 ו1980 כפי שיודע כל מי שהיה פעיל פוליטי באותן השנים.

.עבור מרקס פיגור טכני הוא רגע במשבר הקפיטליסטי לא מצב קבע. פיגור זה נהרס במיתון כאשר שוב יש יציאה מהמשבר ושוב נכנסת השיטה למשבר. ברנר לעומת זאת מאמין בסטגנציה נמשכת ונמשכת. לא במעגל של פריחה ומשבר. זה נכון שבשנים מאז תור הזהב של שנות החמישים והשישים הקפיטליזם מאופיין בצמיחה איטית, אולם היו גם משברים של 1979-82, של 90-91 וכיום. יש להסביר תופעה זאת ולשם כך יש הכרח בניתוח מרקסיסטי.

.הטבע של הקפיטליזם

הניתוח של רוברט ברנר מתרכז בסקטור של המנפקטורה- הסקטור היצרני. אנו מסכימים שזהו סקטור חשוב מאוד, אפילו מעבר לחלקם של הפועלים העובדים בו. כל השיפורים הדרמטיים בייצור התחוללו בו. בסקטור הציבורי היו מעט מאוד שינויים טכנולוגים אם בכלל. קחו למשל את המצב של המנקים, עובדי חנויות, נהגים, שחקנים, מלצרים. במקרים אחרים כמו אחיות אין אפשרות אפילו למדוד את היחס בין הפרודוקטיביות לבין הכנסה. אנו עוסקים כרגע בניתוח של ברנר של היחס בין הגברת הפרודוקטיביות לבין מחיר נמוך בסקטור היצרני.

אנו מבקשים לבקר בשם פשטנות יתרה את התיאור של התחרות בין הקפיטליסטים בסקטור זה. היא נתפסת כדחף לקצץ במחיר ולמכור בזול. זה אולי נכון בשוק של הפלדה. ברנר לא מזכיר ענפי תעשייה ספציפיים. אך גם הניתוח של ענף הפלדה מזיק לתזה שלו. יצרנים מפגרים בארצות ההון המפותח לא נותרו בשוק תוך מכירת סחורות במחיר מופחת על חשבון ההון שלהם. הם חיים באיום ונזרקים החוצה על ידי מתחריהם החמושים בטכנולוגיה יותר מודרנית כדוגמת קוריאה.אלו שנותרו נאלצו לשנות ולחדש את המכונות שלהם.

אולם פלדה היא מוצר ייחודי משום שהיא סחורה הומוגנית. אף אחד לא יכול לאומר היכן נוצרה פלדה מאיכות מסוימת זהה. לעומת זאת ניתן לאומר על מרבית הסחורות היכן הן יוצרו.מכוניות למשל הן סיפור שונה מהפלדה שכן יצרני המכוניות הקפיטליסטים דואגים להדגיש היכן הן יוצרו.

ברנר טורח להדגיש מתי קפיטליסטים יעבדו זה עם זה כנגד הקונים ומתי ילחמו זה בזה. אולם החיים של הייצור המודרני בקפיטליזם ה אוליגופולי אינו של קשר כנגד הקונים גם לא מלחמה, אף כי שניהם כמובן קיימים אלא תחרות בלתי פוסקת על שווקים. ניתוח זה של הקפיטליזם בן ימינו חסר לחלוטין אצל ברנר..

השוואת שער הרווח.

כל אחד מבעלי ההון מחפש רווח. אולם התוצאה היא שיש נטייה להשוות את שער הרווח בכל השיטה. היא נובעת דווקא מהתחרות על הרווח. היא לא נעשית ברגע אחד בכל המקומות, אך היא נעשית בענפים ובתעשיות שלמות. בתוך ענף של תעשייה זה נעשה דרך ההמצאות כפי שכבר מרקס הצביע:" שום קפיטליסט לא מתנדב להכניס שיטות עיבוד חדשות, לא חשוב כמה הן תהינה פרודוקטיביות, וללא כל קשר למידה בה הן תגברנה את עודף הערך כל עוד הן מקטינות את שער הרווח. אולם שיטות אלו מוזילות את מחיר הסחורות. מסיבה זו הקפיטליסט המכניס שיטות חדשות מוכר אותן בשלב הראשון מעל מחיר הייצור שלהן, או מעל ערכם. הוא משלשל לכיס את ההפרש שבין מחיר הייצור ומחיר השוק של אותן סחורות המיוצרות במחיר היותר גבוה של השיטות המיושנות. הוא עושה כן משום שזמן העבודה החברתי הממוצע הדרוש לייצור סחורות אלו הוא גבוה יותר בחברות המשתמשות בשיטות היותר מפגרות. שיטתו שלו עומדת מעל הממוצע החברתי. אולם התחרות עושה את המחיר כללי ואז נופל שער הרווח. קודם כל אולי בתחום הייצור ואחר כך בכל חלקי החברה. דבר זה נעשה ללא הרצון של הקפיטליסט" ( חלק שלישי עמוד 264-5). משמע, ההשוואה של שער הרווח בענף תעשייתי נעשה דרך מחיקת הקפיטליסטים המפגרים בשיטות הייצור. דרך התחרות נקבע סטנדרט של רווח. אולם הקפיטליסטים המייצרים רהיטים או פלדה, אינם מתחרים באופן ישיר עם אלו שמייצרים שוקלד. כיצד איפה נקבע שער הרווח בין התעשיות? זה נעשה על ידי התנועה של ההון בין התעשיות כפי שהצבענו קודם על כך. הון בצורת כסף יהגר ויחפש את התעשיות ששם עושים את הרווח היותר גבוה. זה נכון שיש תעשיות בהן ההון אינו נע ברגע זה, כמו בתעשיית המכוניות. אולם הרס התעשיות המיושנות למשל מתעשיית אוניות המפרש לאוניות בנות ימינו, מראה כי אין ההון תקוע בשום מקום לאורך זמן.

הון בסקטור היצרני והלא יצרני:.

כיצד משפיע נפילת שער הרווח על כל התעשייה?

.ברנר מראה זאת בעבודתו. אנו מצפים תנועה של העובדים לסקטורים לא יצרנים בכל מקרה. אם הפרודוקטיביות בענף היצרני נותרת ללא כל שינוי בשאר הענפים, ואם הדרישה נותרת אותה דרישה, הרי ייקח הרבה פחות עובדים לייצר את אותו דבר בענף היצרני.

ברנר לא דן בהתנגשויות שבין קבוצות של בעלי הון. הוא נוטה לקבץ את כל הקפיטליסטים שלא עוסקים בייצור לאותה קבוצה. לעיתים רחוקות הוא רומז שיש הבדלים. הוא הבחין כי יש התחזקות בקבוצה של בנקים, ביטוח ונדל"ן בתוך הסקטור של השירותים. זה כמובן קשור למקומו של ההון הפיננסי. הוא נוגע ברפרוף לפעמים במקומם של הבנקים והיחס שלהם לפתרון בעיות בדרך לא אינפלציונית. אם הוא מציע כי הבנקאים קובעים את האינטרס שלהם על האחרים טוב יעשה אם יאמר זאת בגלוי ויפתח נקודה זאת. הוא גם טועה כאשר הוא מאמין כי המיתון של 1979-82 היא פרי האינטרסים של וולקר, כאילו ולבנקאי אמריקאי זה היה כזה כוח מגי.

.מכל מקום הוא מציע מעט מאוד בשאלה של תפקידו של ההון הפיננסי. הוא עוסק בו כאילו והיה חלק מההון הלא יצרני. בכך הוא נוטה לשים באותו שק אחיות, נהגי משאיות ואוטובוסים יחד עם ספקולנטים בשוק ההון.

הניתוח המפורט של ברנר של האירועים מאז 1945 נעשה תוך בחינה של שלוש מדינות: ארה"ב, גרמניה ויפן. אין ספק שאלו שלוש הכלכלות הלאומיות החשובות ביותר. אולם יש 191 מדינות החברות באומות המאוחדות. אף כי אין ספק שכלכלת ארצות הברית חשובה יותר לכלכלה העולמית מאשר כלכלת מאלי או קמבודיה, זאת טעות לבחון כלכלה לאומית במנותק מהכלכלה העולמית. נכון שלכלכלת ארצות הברית יש יותר חשיבות והשפעה על תהליך הכלכלה העולמית מאשר מאלי, אולם לכלכלת העולם יש יותר השפעה מאשר לכלכלת ארצות הברית.

כשם שברנר הצביע על התיאוריה השגויה של סחיטת הרווח כהסבר למשבר של השיטה הקפיטליסטית, אנו רואים משברים של כלכלה עולמית. מובן שמשבר פורץ קודם כל באזור אחד או אחר וכי כל כלכלה לאומית היא קורבן של ההיסטוריה שלה בזמן המשבר. במקום להתייחס למשבר הספציפי בכל מדינה כחלק משיטה עולמית, ברנר מנסה לחבר את המשברים החלים בכל כלכלה לאומית כדי לראות את האפקט על הכלכלה העולמית.

יש לאומר עוד דבר אודות גישתו הלוקלית. עבור ברנר יש עולם ויש כלכלות לאומיות. אולם הכלכלות שהוא בחר הן במרכז הכלכלה וההגמוניות באזורים שלהן. ליפן במידה גדולה יש השפעה חזקה על קוריאה, הטיגרים ( או אולי הטיגרים לשעבר?) וכל מזרח אסיה. ארצות הברית מתייחסת לאמריקה הלטינית כאל החצר האחורית שלה. והאיחוד האירופאי עם גרמניה בראשן חודרים עמוק לתוך מה שהיה הגוש המזרחי. כלכלנים רבים רואים באזורים שלמים שטחים שאליהם יש להתייחס באופן כלכלי מאשר כלכלות לאומיות. בחינת כלכלת בלגיה למשל תביא לתוצאות יותר טובות אם נראה אותה כחלק מאירופה. אולם הדיכוטומיה של ברנר בין עולמי ולאומי מגבילה את ההבנה של הכלכלה. יש כיום תנועה של סחורות ושירותים, הגירה של הון, הגירה של כוח עבודה וכולם נעשים בעזרת כסף. על כן יש לבדוק את שער החליפין של הכסף.

שער החליפין תופס מקום חשוב מאוד בניתוחו של ברנר וזאת בזמן שהוא נכשל לנתח גורמים מרכזיים אחרים.

ברנר מסביר את נפילת הכלכלה וגידול בהשפעת המדינות הגדולות במונחים של שער חליפין לא יציב ואלו לדעתו הם פרי מעשי המדינות הגדולות. טענה זו אינה מסתדרת עם הניסיון הבריטי. לאחר מלחמת העולם השניה הסטרלניג עמד במקום של המרק הגרמני. בזמן שהמרק הפך להיות חלק מהיורו, שער החליפין היה שלוש לאחת. גרמניה נתפסת כנס כלכלי, בזמן שאנגליה שקעה בתקופה זו. התעשייה הגרמנית צמחה והסחורות שלהם חיסלו את השווקים הבריטים בתוך ומחוץ לבריטניה. זאת למרות פיחות הסטרלניג באופן קבוע. למעשה הגידול בייצור דרך השקעות יותר חשוב לארץ נתונה מאשר שער החליפין..בכל מקרה, עד כמה שער החליפין מושפע מפעולת הממשלה? יש ללא כל ספק מקרים שפעולה מתוכננת של מספר מדינות אימפריאליסטיות השפיעו על שער החליפין. גם נכון שיחסים בין מדינות נקבעו על ידי מלחמת שער החליפין ביניהן, אך אין זו הנורמה אלא היוצא מן הכלל. הניסיון של ממשלת מ'גור נשטפה ב1992 על ידי הספקולנטים בכספים.

בשנות השמונים בארצות הברית בזמן ריגן נעשו טעויות שהוליכו לחיזוק הדולר כנגד כל שאר המטבעות. שער הדולר הגבוה הוליך לכך שהיצוא האמריקאי היה יקר מאוד והוא הרס חלקים מהתעשייה האמריקאית. יועצי ריגן אספו את נציגי שאר המדינות האימפריאליסטיות ואיימו עליהם במלחמה מסחרית אלא אם יעזרו להוריד את הדולר. זה לקח לא יותר מיום לבנקים המרכזים בפעולה משותפת לעשות כן. ברנר צודק שזו הייתה פעולת מניפולציה שהצליחה, אך זה היה יוצא מן הכלל. מרקסיסטים ללא ספק שמחים לראות יחס חליפין לא נכון אף כי אין אנו מקבלים את טענת היחס הנכון ובוודאי שלא כאילו ושכר חליפין נכון יכול לפתור את בעיות הכלכלה. ברנר לא אומר זאת אך בוודאי שהוא מייחס יותר מדי משקל לשער החליפין כמשפיע על הכלכלה. מרקסיסטים מודעים לכך שמדיניות פיסקלית יכולה להשפיע על כלכלה לאומית, אך ביסודו של דבר הגורמים הכלכלים הם שקובעים את המצב של כלכלת השוק.

בספרו ברנר דן באפקט של מה שהוא קורא הסכם הפיצה ההפוך. בכך הוא מתכוון למדיניות של דולר חזק בזמן הראשון של כהונת קלינטון. דיון זה הוא חשוב מבחינת המתודה שלו. עניין זה נדון בהרחבה בעיתונות הפיננסית ב ב1985 אך היפוכה של מדינות זאת ב1995 לא קיבלה כמעט פרסומת. מכל מקום ירידת הדולר חשובה להבנת הפריחה ופיצוץ הבועה של שנות התשעים.

שנות התשעים:.

ברנר מדד ושינה את הניתוח שלו של הפריחה האמריקאית בשנות התשעים. הוא לא תומך בניבויים של פריחה במקום שיש משבר, שום ניבויים בדבר שליטת וניצחון ההון האנגלו �סכסוני על האירופאי . כרגיל הממצאים העובדתיים שלו מצוינים.

לעמדתו הבועה מתחילה להתנפץ אחרי 1995. "העובדה נשארת כי לאחר סוף 1995 , לאחר צמיחה כלכלית של שנים, מחירי המניות לא העידו על גידול ברווחי החברות. ניתן לאומר ללא כל הגזמה כי התרחבות שוק המניות עד לאותה תקופה שיקפה את הגידול של כלכלת ארצות הברית לאחר המיתון של שנות השמונים" ( ספר עמוד 138). מה שמאפיין את ניתוחו הוא הקשר שהוא עושה בין הדולר החזק ובין הבועה הספקולטיבית. אם הדולר מתחזק כנגד מטבעות מקומיים, הרי ספקולנטים אשר "השקיעו" בניירות אמריקאים יזכו בהון כאשר יחליפו אותו במטבעות מקומיים בנוסף למה שירוויחו בארצות הברית. משמע הכסף הזר סייע ביצירת הבועה של שנות ה90. משום הדולר החזק, ב1995 "כל העולם קנה בטחונות אמריקאים בסכום של 197.2 בליון דולר. פעמיים וחצי הממוצע של ארבעת השנים הקודמות. זה המשיך בקניית 312 בליון דולר ב1996 ו 189 ביליון דולר ב1997. בסך הכל 0.7 טריליון". הוא ממשיך וכותב " קניות בסכומי עתק אלו, הקלו על הכסף האמריקאי, הורידו מטה את הריבית ושחררו סכומי עתק כדי לקנות את הביטחונות האמריקאים " ( ספר עמוד 141) " ברבע האחרון של שנת 2000, הביטחונות של החברות הלא פיננסיות האמריקאיות הגיעו ל15.6 טריליון מהסכום של 4.8 טריליון ב1994 . הבועה הייתה מוכנה להתפוצץ" ( ספר עמוד 182)

.ברנר ושער הרווח:

לזכותו של ברנר יאמר כי הוא רואה בתנועה של שער הרווח כמרכזית להבנת הכלכלה העולמית מאז מלחמת העולם השנייה. הממצאים הסטטיסטים שלו בשאלה זו ראויים לשבח. יחד עם זאת הוא מתנגד לעמדת אבות המרכסיזם בהסברו. אנו חושבים שהראנו מדוע הוא טועה וכי עמדתו של מרקס עדיפה ומאירה נכון את עבודתו של ברנר.

עבור מרקס ניתן להבין את המשבר הממשי רק כדידוקציה של התנועה הממשית של הייצור הקפיטליסטי, התחרות והקרדיט. ( תיאוריות עודף הערך קפיטל חלק שני עמוד 512). כל האטת הפעילות הכלכלית היא ייחודית. הן תוצאה של ההיסטוריה המצטברת של הכלכלה העולמית. באותה עת יש להן אלמנטים משותפים. הם כולם ביטוי של החוקים הבסיסים של הקפיטליזם. בקונטקסט זה נפילת שער הרווח יכולה להופיע רק ברקע. ניתוחו של ברנר מפסיד את העושר של הניתוח המרקסיסטי. כל תאורטיקן חייב לעשות הפרדה של המקרי מהמהותי ולהגיע אל הנטיות היוצרות את המקריות. תפקיד זה כמובן דורש לחדור אל מעבר לחיצוניות של האירועים ולהסבירם תוך מעקב אחר התפתחות הנטייה, להסביר כיצד אירועים התחוללו ומדוע הם חשובים. ברנר התחיל בביקורת על התיאוריה של סחיטת הרווח כאשר הוא מוכיח כי לא התביעות של העובדים הביאו למשבר. באותו זמן הוא לא מתייחס למאבק המעמדי. אנו מסכימים עם הביקורת שלו. באותו זמן נעיר כי מאבק בין פועלים ובעלי הון לא יכול להיות נפרד מניתוח ריאליסטי של הקפיטליזם המודרני.

שנית, ניתוחו של ברנר מפסיד את האפשרות לנתח את המאבקים בין קבוצות שונות בתוך המעמד הקפיטליסטי. במיוחד הוא מתעלם מההון הפיננסי. הוא מתעלם מהעובדה שמרקס הסביר אותה כי בעלי ההון הם התלכדויות של לוחמים עם מטרות משותפות לכל קבוצה. קונפליקט של אינטרסים מנוגדים בין בעלי הון בכלכלה הלאומית אינו דבר שניתן להתעלם ממנו שכן הוא הבסיס לתחרות ביניהם, והתחרות היא המוציאה לפועל את חוקי השיטה.

שלישית, זה פשטני לראות את העולם הקפיטליסטי כסריה של יחידות הומוגניות הנקראות מדינות לאומיות. הקפיטליזם זקוק לאומה אך גם חותר כנגדה. קפיטליסטים רואים עצמם כניצבים באופן אישי כנגד העולם. הם רואים עצמם כמשתתפים יחד בכלכלה הלאומית ורואים בעולם את הקליפה שבה הם חיים. לעומת זאת מדינת הלאום רואה עצמה כחלק מליכוד אינטרסים אזורי כנגד אזורים אחרים..