עברו חודשיים מאז נפילתו של צאדם חוסין. מאז הכריז הנשיא האמריקאי בוש ב1 למאי, כי המבצעים הקרביים הסתיימו בעיראק. לאחר הצהרה זו כמעט ולא נערכו דיונים בארצות הברית אודות משמעותה.. רוב האמריקאים האמינו כי משמעות ההצהרה היא כי המלחמה הסתיימה. אולם אין זה כלל כך. מאז ראשית מאי נהרגו בעיראק 47 חיילים אמריקאים ורבים אחרים נפצעו. בשבוע שעבר בלבד נהרגו 12 חיילים ומטוס אף 16 סי ג' התרסק דרומית לבגדאד, בעוד שבאותו יום עצמו הופל מסוק אמריקאי בדרום עיראק כתוצאה מירי של עיראקים. דוברי הצבא האמריקאי מסרבים לגלות כמה חיילים הם איבדו, אולם ממקורות שונים ניתן להעריך כי בשבוע שעבר בממוצע נפתחה אש על כוחות אמריקאים בממוצע 12 פעמים ביום
זה היה יותר מדי עבור כוחות הצבא האמריקאים והם פתחו במבצע נרחב בשם "מתקפת פלסינבניה", אשר מטרתו המוצהרת היא כפי שניסח זאת גנרל דויד מקאירנאן , מפקד הכוחות המוצבים בעיראק : "חיסולם של הכוחות הנאמנים למשטר וכן כוחות אחרים נוספים המנסים למנוע את התקדמותנו". הוא גם הודיע כי בידי הצבא כ400 עצורים, אולם מקורות אחרים כצלב האדום גילו שמספר העצורים המנהליים מגיע לפחות ל 1000 .
מבצע זה לא מכוון רק כנגד תומכי צאדם חוסין, אלא גם כנגד הקומוניסטים ואנשי שמאל אחרים המתארגנים בערים המרכזיות בעיראק. הם מהווים לדברי הצבא "איום" לביטחון של האמריקאים. מעצרם מוכיח מהן כוונות כוחות הכיבוש. האמריקאים הפילו את המשטר של צאדם חוסין, אך אין להם כל כוונה לאפשר לעיראקים לשלוט בעצמם. הסיבה לכך ברורה. אם הם יאפשרו לבני העם העיראקי להחליט על גורלם, הם יאמרו לצבא האמריקאי להסתלק מייד מעיראק. אחר כך הם ייקחו שליטה על חייהם ועל גורלם .
שתי דוגמאות תספקנה כדי להראות עד כמה זה נכון. האחת היא בית הספר לרפואה בבגדאד( בית הספר לרפואה של אוניברסיטת מוסטנסאריה) שם הפגינו הסטודנטים והצליחו להשליך את המועמד למשרת הרקטור שניסה לזייף את תוצאות הבחירות. הרקטור הוא בעתיסט ידוע, והוא נאלץ להתפטר ב19 למאי. הוא היה מאוד בלתי אהוד גם לפני שהאמריקאים הגיעו לבגדאד. פעם הוא סגר את מועדון הסטודנטים לתקופה של שבועיים, משום שהסטודנטים סרבו לאפשר לצלמים של המשטר להסתובב ולצלם תמונות. הוא גם שיקר ביחס לחברותו במפלגת השלטון בתקופת צאדם חוסין..
דוגמה אחרת מספקים פועלים הנפט בדרום בצרה. הם דרשו לבחור את ההנהלה. הם רוצים כמובן לסלק את אנשי מפלגת הבעת, אשר זכו לפריבילגיות רבות משום נאמנותם למשטר הקודם, אולם למפקד הבריטי יש רעיונות אחרים, האינטרס שלו הוא בהפעלת משאבות הנפט ולא בדמוקרטיה.
ברוטליות ומבצעים אמריקאים.
המתקפה הצבאית האמריקאית נערכת על רקע הרצון המתחזק של הפועלים והצעירים לקחת את גורלם בידם. הפיקוד הצבאי חש כי השליטה נשמטת מידיו ותשובתו היא דיכוי נרחב. הדבר הבולט ביותר ביחס ל " מבצע פנסילבניה" הוא מידת הברוטליות והאכזריות המאפיינת את כניסת הצבא לערים ולכפרים.
בבגדאד בלבד נהרגו 27 עיראקים כאשר לדברי הצבא 82 לוחמים נהרגו קודם לכן בעת התקפה על "מחנה צבאי נטוש" ליד העיר ראווה, קרוב לגבול עם סוריה. אולם עדי ראיה סיפרו לעיתונאים המערביים כי במציאות טנקים ומסוקים פתחו באש על בתים של אזרחים ורצחו עשרות אנשים לא חמושים שניסו למצוא מחסה.
אכזריות זאת יוצרת תוצאה הפוכה לזאת שמפקדי הצבא קיוו לה. הרצון של המוני העם העיראקי לסלק את הכובשים רק מתחזק. "אם תהיה לי הזדמנות, אפתח באש על החיילים משום שהם עתה האויבים שלי", אמר סעיד מרוואן אלרווי, בן למשפחה שיש לה אדמות חקלאיות באזור." לפני פעולה זאת, אחד מכל אלף היה מבקש להלחם באמריקאים עתה יותר ממחצית האנשים מבקשים להלחם. זאת הייתה עיר שלווה לפני שפיכת הדם על ידי האמריקאים", אומר איברהים, "האם זאת הדמוקרטיה שהם מדברים עליה?" ( ה טיימס הירדני ה15 ביוני 2003)
במוסול, אשר עד לאחרונה נחשבה על ידי האמריקאים לסמל של בטיחות נפתחה בשבת האחרונה במרכז העיר אש על חיילים אמריקאים. היורים היו חיילים עיראקים לשעבר אשר הגיבו לפיטורי כל החיילים ששירתו בצבא העיראקי מבלי שקיבלו כל תשלום. מדובר על 100,000 חיילים לשעבר הנמצאים במצב זה.
באותו זמן 2000 מחיילי הצבא האמריקאי הסתערו על פל'וגה, ערס ההתנגדות לכיבוש האמריקאי.
התנהגותם של החיילים האמריקאים מעלה בזיכרון יותר ויותר את הכיבוש שלהם בויטנאם, שם כל אדם נחשב לאויב ופוטנציאל לחיסול. קשה שלא להבחין כי האמריקאים מבודדים בעיראק ללא כל תמיכה של שום חלק מהאוכלוסייה.
מורל ירוד של הצבא האמריקאי:
הסיטואציה בעיראק אינה פגעת רק בעיראקים אלא גם במורל של הצבא האמריקאי. לאחרונה פרסם הניו יורק טיימס מאמר שכותרתו :"חיילים עייפים וחרדים מול סיטואציה חדשה בעיראק", ובו נכתב : " הם הבטיחו לחיילים הסדירים כי בני העם העיראקי יקבלו אותם בזרועות פתוחות כמשחררים. העובדה היא כי במטרה לרומם את המורל של הצבא לפני הקרבות האדמיניסטרציה האמריקאית שיקרה לחיילים שלה. עתה חודשיים לאחר מכן הם מגלים תמונה שונה לחלוטין. החיילים האמריקאים בעיראק, חיים בפחד מתמיד וחוששים שיותקפו ואין הם יודעים מאין תבוא התקפה זו, מאין יירה בהם צלף, או מאין ישליכו עליהם רימון יד. הם מאוד עצבנים. דבר זה מסביר מדוע הם קודם יורים ורק אחר כך שואלים. הם מבוהלים" . המאמר מסביר שהם פוחדים אפילו מילדים המתקרבים אליהם. המאמר ממשיך ואומר: "זה לא היה אמור לקרות לבריגדה ( הבריגדה הראשונה של הצבא השלישי של חיל הרגלים). 5000 חיילים וקצינים..שישה חודשים לאחר שהגיעו לכווית וכמעט שלושה חודשים לאחר שהגיעו לעיראק, הם רוצים ללכת הביתה..." המאמר מצטט את טוראי מתיהו אודנל שאמר לכתב, "אתה יכול לצלצל לדונלד ראמספלד ולאומר לו כי הישבנים המסכנים שלנו רוצים לחזור הביתה...אמור לו לבוא ולבלות עמנו לילה אחד". תחושות אלו משקפות את אשר שמרגישים אלפי חיילים. המאמר ממשיך ומספר כי, " יש המספרים שהם נרדפים על ידי המוות שהם גרמו, הם סובלים ומבקשים ייעוץ נפשי. כולם עייפים והמרירות מתחזקת. המורל יורד ככל שמעלות החום עולות". " אם הסיטואציה תמשיך הפיקוד הצבאי ייתקל בקשיים רבים שימנעו מהם לבצע את העבודה שבוש הטיל עליהם, כל הדבר עשוי להתפורר והדבר החשוב ביותר, המורל הירוד של החיילים שישובו יחדור לארצות הברית והאמת בדבר מה שאכן אירע בעיראק תגיע אל מיליוני אמריקאים אשר רומו על ידי בוש וחבורתו.
המצב הבלתי נסבל עבור ההמונים בעיראק.
אמת זו, ידועה כמובן לבני העם העיראקי. ארצות הברית ובריטניה הבטיחו דמוקרטיה וחופש. אולם עתה הם מדברים על תקופה של שנים לפני שעיראק תזכה בממשלה נבחרת. " אני חושב שמדובר בתקופה של מספר שנים לפחות" אומר ריצ'רד האס, מנהל מחלקת התכנון במשרד החוץ האמריקאי, לסוכנות הידיעות המאוחדות. פאול ברמר, המושל האמריקאי החדש רואה תקופת מעבר של ממשלה של כוחות ארצות הברית ואנגליה. בינתיים הם דוחים את כינונה של האספה הלאומית לזמן בלתי ידוע. הם אפילו מתעלמים ממפלגת הקונגרס הלאומי של שלבי, אותו הם הביאו אתם לפני חודשים. כתגובה הוא מבקר אותם ומזהיר כי על ארצות הברית להניח לעיראקים( בכך הוא מתכוון לעצמו כמובן) לשלוט בשטחים שנכבשו, אולם האמריקאים חרשים גם לביקורת קלילה זו..
הם הבטיחו נפט לבני העם העיראקי, אולם במציאות הם מפריטים את הנפט ומעבירים אותו לחברות האמריקאיות. הם הבטיחו "חיים טובים יותר", אולם במרבית הכפרים והערים אין עד עתה ממים זורמים וחשמל. משכורות אומנם משולמות לעובדי המדינה, אולם אף אחד לא עובד משום שהכוונה היא להפריט את כל החברות הממשלתיות. "אף אחד לא ביקש מאתנו לעשות דבר כלשהו במשך שבועות", אמר מחמוד אחמד, גיאולוג בחברת ההשקיה הממשלתית אשר בא לקבל את שכרו. " אנו פשוט מחכים לזמן בו נתחיל לעבוד" ( אל חיאת 16 ביוני 2003).
אין בנמצא כל סטטיסטיקה, אולם מומחים עיראקים וזרים מעריכים כי שליש מכוח העבודה מובטל או מובטל חלקית. אפילו שחקני כדור רגל מוחים משום שכוחות צבא אמריקאים הוצבו בתוך האצטדיון המרכזי ואין הם יכולים לשחק משחקים רשמיים. בבריטניה אמצעי התקשורת רומזת כי המצב גורם ליחס נוקשה של הקצינים האמריקאים, אולם דבר זה אינו מסביר מדוע 12,000 צעדו בבצרה כאשר הם דורשים שליטה על החיים שלהם בארצם.
מלחמת גרילה ממושכת:
מצב חדש מתפתח בעיראק בימים אלו. עיתון "הטיימס" כתב לאחרונה:" חיילים בריטיים עשויים להיתקע בעיראק למשך ארבע שנים אם המליציות של צאדם חוסיין ימשיכו לחתור תחת אשיות הסדר והביטחון בעיראק".
לא נותר לנו אלא להזכיר את אשר כתבנו לפני שישה שבועות:
"האמריקאים והבריטים חסרים כל בסיס של תמיכה בעיראק. כל תמיכה שאולי הייתה להם בהתחלה התנדפה מאז כמו מים בחולות המדבר. עדיפות צבאית לא תשרתם אותם. מלחמת גרילה המשתמשת בטכנולוגיה לא מפותחת כגון יריות צלפים, מארבים, מתאבדים יביאו לתוצאות ניכרות אם הם יזכו בתמיכת ורצון העם.
האימפריאליזם האמריקאי הוא האומה החזקה ביותר בהיסטוריה, אולם הכוח שלה הוא לא מוחלט. היא הובסה בויטנאם על ידי צבא של יחפים, ליתר דיוק היא הובסה גם בארצות הברית על ידי תנועת ההמונים כנגד המלחמה. עד כה מרבית האמריקאים עדיין תומכים במלחמה, אולם זאת משום שהמלחמה הייתה קצרה ויחסית ללא כל כאב לארצות הברית. אולם אם החיילים האמריקאים יישארו בעיראק לתקופה ארוכה, חשופים להתקפות של אוכלוסייה עוינת, היחס של ההמונים האמריקאים ישתנה. בלבנון פצצה אחת במכונית הספיקה כדי להכריח את הצבא האמריקאי לסגת. מאורעות אלו יקרו בהכרח בעיראק, זה פשוט עניין של זמן" ( העולם לאחר המלחמה בעיראק, 6 למאי 2003)
בראשית מאי, בוש סילק את גרנר, הגנרל שביקרו אותו על שהוא איטי מדי בפעולותיו שנועדו להחזיר את החיים למסלולם ועל כך שהוא לא מנע את הבזיזה. הוא הוחלף על ידי "ג'רי" ברמר, העומד בראש האדמיניסטרציה האזרחית. הוא מדווח ישירות לשר ההגנה דונלד ראמספלד.
מינוי של ברמר היה תוצאה של מאבק בין משרד החוץ והפנטגון סביב השאלה מי ינהל את עיראק. שר החוץ, קולין פאוול רצה שליטה אזרחית יותר גדולה, בעוד ראמספלד הדגיש את הצד הצבאי. האחרון ללא כל ספק יצא המנצח. ברמר הוא נץ המקורב לניאו שמרנים בפנטגון. במאמר מה13 לינואר, 2003 הוא אמר כי לא ניתן לזכות במלחמה כנגד הטרור : "על ידי צעדים מתגוננים , אנו חייבים לתקוף. עלינו להרוג את כל המחבלים בטרם הם יהרגו אותנו". הוא מבצע מדיניות זו בעיראק הלכה למעשה. האדמיניסטרציה והפיקוד האמריקאי חשים בטחון עצמי, הם מאמינים שהם בעלי כוח בלתי מנוצח. אכן מבחינה צבאית זה נכון, אולם הם משחקים באש. במשך שלושים שנה נראה היה כי שליטי ארצות הברית הפיקו לקחים ממלחמת ויטנאם. הם היו זהירים שלא לכבוש מדינות זרות, אולם יחסי הכוחות הבינלאומיים שהשתנו לאחר קריסת ברית המועצות שינו את היחס של המעמד השליט, על כך יש להוסיף שבוש עצמו אינו מסוגל לראות מה קורה סביבו. מעל לכל מה שמסביר את שינוי היחס של שליטי אמריקה, היא העובדה כי הבורגנות האמריקאית זקוקה למדיניות אגרסיבית על מנת לשמר את מקומה בעולם הן מבחינה כלכלית והן פוליטית.ב.סופו של דבר אלו הניצבים בראש הממסד האמריקאי הם האנשים שהמולטי מיליונרים רוצים בהם, אין לבעלי ההון בארצות הברית כל ברירה אחרת..
הסיטואציה בעיראק מתחילה להיות בלתי יציבה עד כדי כך שאפילו אדנן פאקשצי, המגן על מדיניות ארצות הברית נאלץ להצהיר: "יש לנו שלושה שבועות בלבד לפני שעיראק תהפוך לתוהו ובוהו" . איש זה מתואר על ידי עיתון "האינדיפנדט " כשר החוץ הקודם בעיראק שמצפים כי ימלא תפקיד חשוב בתקופת המעבר." במילים אחרות, הוא אכן בובה אמריקאית, אולם הוא מאוד מודאג מהתפוצצות כתוצאה מהתנאים החברתיים. אין כל דרך בעולם שכוחות הכיבוש יוכלו לעצור בעד מלחמת גרילה בעיראק. המדיניות הכוחנית שלהם רק מעוררת יותר כעס בקרב כל האוכלוסייה.
יום ראשון זה היה היום האחרון בו יכלו עיראקים שימסרו את נשקם לזכות בחנינה ללא עונש. ארצות הברית הכריזה אתמול כי הם קיבלו מהעיראקים 123 אקדחים, 76 רובים סמי אוטומטים ו381 רימוני יד ופצצות. יש להניח כי אלו היו כלי נשק מיושנים שהעיראקים רצו להיפטר מהם. אין זה סוד כי בידי האוכלוסייה נשק רב.
הצורך הוא בבניית תנועה המונית
אנו תומכים בזכות של ההגנה העצמית של בני העם העיראקי כנגד הכובשים. הם מנהלים מאבק לשחרור לאומי כנגד צבא אימפריאליסטי כובש. אולם אנו מזהירים את תנועת הגרילה שאל לה לבודד עצמה מההמונים. תנועה של גרילה הנאבקת באמצעים צבאיים בלבד עלולה ליפול לשיטות של טרור אישי. אם המאבק יישאר רק ברמה של התנגשויות צבאיות מבודדות, הכוח האדיר של הצבא האמריקאי ייפגע במאות או אפילו באלפי אזרחים. התפקיד הוא לבנות תנועה המונית של פועלים, סטודנטים, העניים בעיר ובכפר, ולהפכה לתנועה כה חזקה ששום כוח צבאי לא יוכל לעצור אותה. תנועת ההמונים כבר התחילה והפגנות גדולות מתקיימות ת בעיראק. מקירכוכ ועד בצרה, אלפי אנשים יוצאים לרחובות, הם דורשים את הזכויות שלהם. אלו הם מעשי גבורה במיוחד כאשר הכובשים לא מהססים להרוג מפגינים לא חמושים.
התפקיד של מהפכנים הוא להתקשר עם ההמונים, להעלות תביעות למען וועדי פעולה של עובדים אשר ייקחו ויפעילו את כל השירותים ואת כל בתי החרושת. אם האמריקאים יסרבו לפתוח את תחנות הכוח, לפתוח אותן בעצמנו. אם אין מים או מזון, יש לפתוח את בתי החרושת למען לא יגוועו ילדנו מרעב. כדי לא למות ממחלות כחולירע הבה ונגן על בתי החולים שלנו ועל השירותים שלנו.
משום שאין תנועת פועלים מאורגנת בשלב זה כאשר בראשה הנהגה סוציאליסטית, יש לצפות כי הפונדמנטליסטים יזכו להשפעה בשלב הראשון, אולם הם עדיין רחוקים מלשלוט על תנועת המחאה ברמה הארצית, או אפילו בערים הגדולות החשובות.
תפקיד התנועה הקומוניסטית:
יש טעם לציין מאמר שהופיע ב"אקנומיסט" ( ה14 ליוני) תחת הכותרת : "קומוניסטים לעומת כוהני הדת בעיראק." שבועון בורגני זה בדרך כלל מתייחס בזלזול לקומוניסטים, אולם במאמר זה הוא נאלץ להודות כי "מעט הקומוניסטים בעיראק הם אמיצים דיים כדי להתנגד לכוהני הדת." המאמר מצייר תמונה שונה ממה שאנו רגילים לקרוא אודות "הקנאים המוסלמים". הכותב שואל את השאלה האם הקריאה של הקומוניסטים יכולה לעורר הדים? והוא ממשיך וכותב כי " הצעירים עייפים לשמוע באיזה סרטים הם יכולים לצפות. נשים דורשות זכות ירושה שווה כשם שאת ביטול החוקים המפלים המגינים למשל על פשעים בשל "כבוד" המשפחה, והאוסרים על הנשים לעזוב את עיראק בלי הגנה של גברים. בבתי הקפה בעיראק שם מבקרים אמנים וסופרים יש שיחות בדבר התנגדות לכוהני הדת. העיתון יודע לצטט אמן האומר " אנו לא רוצים להחליף שיטה טוטליטרית אחת באחרת". אם אפילו כתב של "האקנומיסט" היה מסוגל לחוש בהלך רוחות זה, הרי הם קיימים בתוך ההמונים הרוצים דמוקרטיה ממשית ושליטה על חייהם, כפי ששתי הדוגמאות שהבאנו של הפועלים והסטודנטים מצביעות באופן כה ברור..
כמובן שה"אקנומיסט" מנסה להמעיט בכוחם של הקומוניסטים , אותם הוא מתאר כקבוצה קטנה עם השפעה מועטת. אולם מדוע לכתוב מאמר עם שני טורים, אם אין לקומוניסטים כל השפעה? האמת היא כי לקומוניסטים יש מסורת ארוכה בעיראק, עליה אנו כתבנו במאמר אחר. מסורת זאת לא אבדה אלא היא מופיעה מחדש. התנועה הקומוניסטית עומדת לזכות בהזדמנות היסטורית חדשה .
עלינו לזכור כי ברגע שתנועת הפועלים תפרוץ אל הבמה, לקנאי הדת לא תהיה אפשרות להנהיגה, בוודאי שלא בשלב הראשון. תומכי חומני באירן לא מלאו כל תפקיד בהפלת השאח במהפכה של פברואר 1979 הייתה זו מהפכה בה ועדי הפועלים ( השאוראס) עוברי -הסובייטים הוקמו בשלב הראשון. רק לאחר מכן, הטודה ( המפלגה הקומוניסטית) אשר תמכה באיטולות, אותם היא כינתה מתקדמים ואנטי אימפריאליסטים ועמה ארגוני שמאל נוספים, אפשרו לחומני לקחת את ההנהגה על גבם של הפועלים שנבגדו . צמיחת הפונדמנטליזם הוא תמיד שיקוף של תבוסה למעמד הפועלים כתוצאה משגיאות קשות של ההנהגה של מעמד הפועלים.
אנו תומכים בכל מאמץ של מעמד הפועלים בעיראק לבנות את ארגוני המעמד. כדי לעשות כן יש הכרח ללמוד את לקחי העבר. אין כל אגף מתקדם של הבורגנות במערב או בעיראק. אין כל שלבי ביניים, אין כל אגף מתקדם של המולות. המאבק שלחרור לאומי יכול לנצח רק כחלק מטרנספורמציה סוציאליסטית של החברה, בעיראק ובכל המזרח התיכון.
17 ליוני 1993
תרגם יוסי שורץ
ישראל